מונולוג

בגילי המופלג כבר לא חושש יותר , מביע את מחשבותיי מסיר כפפות מיגננה ומכיל בתוכי כול משפט ומילה

מסיר קליפות ועומד מול עולם ובוראו , כשאני מפנים ללא הגנה וחף מכול הסתרה ומשוואה ...ונכון ומזומן

לזעוק ולצעוק, לדבר ולהקשיב...הנה אני !


אולי לא תאהבו ואפילו תשנאו , אבל לפחות תוכלו להתבונן מבלי לשפוט ולהורות ולעיתים להדריך....נכון לנקודת

הזמן הזו של חיי עומד אני בפני העולם ובעיקר בפני עצמי , עירום וערייה חף מכול רמיה ורואה את עצמי בדיוק

כפי שאני...חש היטב את המתחולל בתוכי ויודע בדיוק את הצורך הממלא את סודות קיומי ...



לא חושש יותר , אוהב יותר , ובעיקר שוב רוגש יותר...!



תמיד קיימים המשוואות הטוענות להיגיון צרוף ...אבל עכשיו רוצה לעיתים לחוש מבלי לדעת , רק הטירוף השייך

לזן שלא פוחד מכלום ושהפחד עבורם הוא שגעון שאצלי פשוט אינו קיים...לנעוץ מבט למרחבי עולם , ולראות

ריצודים של אור וצל...לבחון רסיסי אל ביופי הבריאה , להעמיק במעמקי היצירה ולינוק מתבונת אנוש...



הלב כמו נצח תמיד נודד ,למרות החיוך והמבט...והרגש כהרגלו תמיד יבגוד...והראש תמיד ינסה לתנגד ...אחח

...זה פשוט אף פעם אינו עובד יחדיו , אין ספר או כיתה לסיפור הקרוי אהבה ...כי פשוט לשום תרחיש אין הסבר

הגיוני , ולמרות הכול לעולם איננו מתכחשים אלא פשוט נשאבים ונסחפים עד לאמת שתמיד לבסוף נחשפת...וכמו

תמיד נעדיף את האהבה הצרופה שתמיד מלווה לצד רגעים של שלמות ושלווה ,גם צד של אופק ידוע ...של אמת

הממתינה בשלווה מקפיאה....



הרי זהו סיפור שנכתב ושוכתב בפרקים אינסופיים של החיים , טעויות שתמיד תחזורנה על עצמן...כדי שהלב

ילובן וייצרב נאש יוקדת כדי שזמן מה לאחר מכן נעטף במגן מלחמה מתוך חומות שנבנה מן הסתם בתוכנו...



כול חיי אימנתי את עצמי ובעיקר את מוחי להיות מפלצת אכזרית ומשומנת המשוללת כול יסוד של יחס אנושי

תמיד פעלתי מתוך מחשבה אנוכית השואפת לאתר מקור סכנה או סתם ניצול כזה או אחר למען טובתי האישית

ותו לא...את כול הרגשות , הספקות , ההיסוסים ,והחרטות הייתי משאיר לשעות הקטנות של הלילה , לבד עם

עצמי ...בחוף או במיטה , ותמיד חשבתי מה יקרה אם אפגוש את המפלצת שבי ...ומה זה יעולל לנפשי ?



והיום ללא חשש ומורא ...אני מסייר באפילה האופפת אותי לא אחת ,ומאזין בעיקר לקולות שבוקעים מהלילה

ומביט נכוחה היישר בעיניים פקוחות ופיכחות אל תוך החשיכה של הלילה שעד לא מזמן הייתה קודרת עבורי

וטראומטית בעיקר משום המחשבות ,התהיות והעצבות שאפפה אותי תקופה די ארוכה...ואילו בנקודת זמן הזו

אני מעלה חיוך לעגני משהו על סף זדוני...ותוהה אם יש איום כלשהו מהחושך והאופל זה כנראה רק אני עצמי...




שנים ארוכות ולמרות הבריחה נשאר תמיד המחנק , למרות האהבות שבאו ...תמיד נשאו בחובן שקרים ודמעות

וקטעים שלמים של אשליות מתנפצות , תמיד האמנתי שיש אהבה ...כי הייתי שם ...אבל תמיד האמת טפחה על

המציאות ...גם ואולי בעיקר באשמתי !... משום שלא רציתי לפרוץ את המנעולים שנעלתי בעצמי...וגם משום שלא

האמנתי שיש תקווה לאהבה מהסוג שבני אנוש מכירים רק פעם בחיים...אלוהים זה לוקח זמן להבין ועד לרגע שגם

אתה מתחיל להאמין....והיום אני יודע שנפגעתי...ולא מעט פגעתי ....ועל כך נותר לי רק להצטער ,כי במזיד לא

פגעתי באיש או בעיקר אישה...



הייתי תם ובנאלי עם נפש צנטרפטלית...כול שטות והבל היו גורמים לי לתסכול וסבל , לא יכולתי לראות טוב או רע ...

ובטח שלא לפגוע במזיד...הייתי מחפש תמיד סימני ישועה או סתם נפש פגוע כדי שאוכל לעזור...ולעשות קצת טוב...

אבל איכשהו תמיד היה יוצא רע ולא טוב לבסוף , נשים תמיד פיתחו רגשות עבורי ...תמיד ! אבל תמיד גוננתי על

עצמי לעיתים ללא צדק והסבר ...תמיד חיפשתי דרך מילוט מרגשות שלבסוף הובילו לניתוק של מערכות יחסים ...מבלי

שהצד השני מבין כלל למה...ועל כך לא נותר לי רק להביע צער...פשוט תוצאות של בריחה מהמציאות אל אשליות

שאחזו כול נים בנשמתי...וגרמו לפחד לחלחל בי כול פעם שרגשות צפו מחדש .




יושב מול הים הזועף ...ותוהה , חייבים להמשיך לחיות כי בתוכי איני מצליח למות...אני שואל ומשיב ,מביט בחן בגלים

הסוחפים הנושאים בחובן סודות של אחרים...תמיד הם גואים ולבסוף מתנפצים...אבל לעולם אינם נחים משום הקסם

שבתפקידן,והוא לגרום לנו להאמין ולרקום עוד תקווה או חלום השייכים לאל השוכן במעמקים...ובעיקר השקט והרחש

שגורמים להתכנסות של המוח והנפש יחדיו כדי שנוכל להתיחד עם הזיכרורונות ,הגעגועים ובעיקר עם החלומות

משום שהים גורם לעבר רק לחלוף... ומותיר אותנו עם התקווה שאולי יתגשם עוד חלום...



מקדיש לך עכשיו את הרגעים הללו בחוף הנהדר והקסום שאינו זר לך...ולא נותר אלא להקדיש לך את המילים

שצפות ועולות בתוכי...מילים שאינן זרות ,מילים שהם מקודשות עבורך ,עבורי...ובעיקר לילדים...



חש כול כך קרוב כשאת כול כך רחוקה...געגועים תמיד נמהלים בתשוקה כואבת , אבל הנחמה היא תמיד לאחר

דימעה שניגרת...תמיד תתגנב לה השלווה בשקט...}{



אילו המילים לא היו מרעידות את נימי הלב ...שום דבר לא היה מביע את הרגש...אם האהבה הייתה חומלת

היא בטוח לא הייתה חוברת...ואז גם האנושות לא הייתה משוררת...:-)))



וואאללהה...דפקתי את האצבעות ולכם קצת את השכל לא נורא....



שבוע טוב.ושהכול יעבור ממול..}{