מונולוג

נע כהרגלי בשנים האחרונות קדימה עם ההכרה שיש לי את הזכות להביט מידי פעם גם אחורה

המילים הן האמת שלי ואני עומד תמיד מאחריהן מילה במילה ללא כחל וסרק ! , מילים נגועות

שיוצרות דמויות והן צליליות מהעבר הקוראים לי תמיד לשוב ולהתרפק , לחוות ושוב לחיות מעט

ובעיקר עוזרות להפנים ולהדחיק...


ישנן מילים הנוגעות בכאב וישנן כאלה שאינן מהוות נחמה ונהפכו לזרא עם הזמן...כגבר ואדם

המשתוקק שוב לתשוקה שנחסמה או לתאווה שלא מומשה ,נותר רק להפנים ולהקשיב ולתור

אחר השקט שיביאו לאותו חוף מבטחים...לרחשי הים ולגלים הקוצפים הגורמים במישרין לאותו

השקט המיוחל , ובעיקר להמחיש את התקווה הנטועה שיש לאל ידינו לנגוע שוב באותה נקודה

רחוקה , אותה תחושה שקטה שמפיחה את השלווה עד ליקיצה...את אותה פינה שיש עוד אנשים

שאומרים שקוראים לזה...אהבה...



המרחק בין להיות ביחד להיותי לבד הוא דק ובלתי נראה ,והמרחק בין היטמעות לנפרדות הוא

שקוף ובעיקר ערמומי...כשקורה ולפתע נוצר הקשר של הביחד ,נוצר סוג של קסם שפושט מיד

בגוף וצובע את הקיום בכול ציבעי הקשת...אותן גוונים שיורדים יחד עם רסיסי הטל...



פתאום אתה מוצא עצמך מעורב בנשמה וגוף של יישות אחרת...יחד האחד בתוך השניה...או ההפך

יום ולילה כיחידה נפרדת וגם שלמה...המתמכרת להוויה ההופכת בזמן נתון לתא אחד...של רגעים

קסומים של הדדיות קוסמת....



ועכשיו נדמה שכול שנותר הוא רק לצייר היכן עוברת אותה נקודת גבול בינינו , כדי לשמור על השלם

לחיות את הביחד ולהשאיר ספייס גם ללבד...התמכרתי לא פעם אחת לביחד...כי מי רוצה להיות לבד ?!

אבל יחד עם זאת לא אחת גם הסתבכתי...אבל גם למדתי שאין לנו שום צורת חיים אחרת...



שבת שלום ושהכול יעבור ממול...}{