מונולוג

מחכה בקצה הרחוב , יפה עד כאב האביר עם סוסו הלבן ובוהה לעבר קצה הרחוב

שם עומדת יפיפיה עד כאב , המקבצת חום בלילות העיר הקרים...משתכרת , מוכרת

ומפזרת את אהבתה לזרים .


גברברים עטויים שחורים מכרכרים סביבה ...הרימו אותה אל על , קרעו שמלתה

את דמותה , ולבסוף השליכו אותה אל הרחוב המזוהם...


היא לא חיכתה , היא פשןט נעלמה...היא לא תשוב יותר ...הלכה לפינה אחרת בתקווה

לסוף טוב יותר , בקצה של רחוב אחר...


היא מחכה ללא זמן או גבולות לאותו האביר על הסוס הלבן ...שיניח סוף ,סוף כתר

מוזהב...


ורק שיקח אותה מכאן...



נכתב עבור ידידה וותיקה...שעדיין מחכה...בקצה הרחוב , האדם הבודד הוא שיר

ללא שם ,מילים ללא מנגינה ,משול לבית ללא פזמון...


כן נותרו רק האותיות המוכיחות שכול מה שנותר זה רק לנשום !!!