מונולוג

תחושות חרדה מטפטפות

מטפסות...



עולות לאט מעלה , אוחזת בגרון

טירוף...


שמשתק ,מקבע . ומשנע...



עוטף ומצמרר את החדר

מהחלון מבצבץ סינוור מעוור...



אני זועק ,לא בורח , מביט נחוכה אל השקט

הדומם המפלח חיציו המנטרלות לכאורה את הכאב...



על סף תהום אני אילם , לא נושם תקוע על

מחשבות האתמול....



זוכר ולא שוכח...משתק את המוח , לא שומע

עוצם עיניים ותר אחר האור ...



כאב תמיד עוזב כלעומת שבא...בסוף נותר

רק גחלת שמסנוורת בלדה עתיקה...