אתה מונח לי על הברכיים. לאורכן.
הראש מגיע עד גבי, הישבן מונף על ברכיי, רועד קלות.
ברקע מתחיל השיר. פינק פלויד.
5 דקות של אחד השירים הכי אהובים עלי.
המנגינה מתחילה, הגיטרות מרעידות לי את הלב והיד שלי עוברת בעדינות על ישבנך.
אתה רועד, מחכה, מייחל, מצפה לכאב, ליד המונחתת.
אבל לי יש זמן.
דקה וחצי של גיטרות כדי ללטף לך את התחת.
מתענגת על כל שנייה שבהן ויודעת שאתה צורח בלב. מתחנן שאצליף, בוכה בלי דמעות שאתה רוצה יותר, רוצה כאב, רוצה להרגיש חזק.
הרעידות של הישבן שלך ברורות ולא משאירות ספק לגבי תשוקותיך.
אבל לי יש זמן.
לפעמים דקה וחצי זה המון המון המון זמן.
מספיק זמן כדי לטפטף לך שמן חם על הישבן ולהמשיך ללטף.
ואז: SOOOOOO, ארוך כזה מזמין.
האצבע שלי נדחפת לך עמוק לחור. במכה אחת, בהפתעה.
הצעקה שלך לא מאחרת לבוא וגורמת לי להרטיב חזק וחם את התחתונים.
הזווית של האצבע מכאיבה לך, אני יודעת, אבל אני ממשיכה לזיין אותך במסירות.
2 דקות תמימות עד שנעימת הגיטרות חוזרת, האצבע יוצאת ואני שוב מלטפת.
מלטפת.
מלטפת.
מלטפת.
מלטפת.
נגמר.
המוסיקה דוממת ואני משליכה אותך מעלי לרצפה, מתיישבת לך על הפרצוף ובשקט בשקט, בריכוז מכסימלי, משתפשפת לך על הפה עד אורגזמה של מיצים ודמעות של אושר ואוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם.
עכשיו אתה רשאי לאונן.
