אמירות

כאב הוא לא עונש, כאב  הוא פרס, כי הרי את הכאב אני מעניקה להוא שאוהב כאב.

ככה אני רואה את זה, ככה ראיתי זאת תמיד.

התחלתי דרכי כנשלטת וכבר אז זו הדרך בה ראיתי את הכאב.

כשהפכתי שולטת כי זה מה שהרגיש לי נכון, המשכתי לראות את הדברים באותה דרך.

הבעיה מתעוררת כשאני רוצה להכאיב אבל הצד השני, המוכאב, כל פעם מפשל ולכן אינו ראוי לפרס הכאב.

חתיכת דילמה נהייתה לי פה.

לשנות דרכי ונקודת מבטי?

לוותר לפעמים?

להפסיק להכאיב ולסבול מגירוד תמידי בכפות הידיים?

להעמיד פנים כאילו לא ראיתי שהוא פישל?

צריכה להחליט מה הדרך הנכונה ביותר עבורי ועבורו, מה ייקח אותו הכי מהר למקום בו אני רוצה אותו.

חשבתי שבדס"מ זה קל, הרבה יותר קל מונילי, כי הרי פה ברור מי שולט, מי נשלט, מי מחליט, מי מוחלט.

כל זה כנראה נכון עד שנתקלים בפרא אדם..........