במהלך קללת הנצח הזאת השנים לימדו אותי ריחוק
אני משתדלת להעביר את לילותי הרחק מבני האנוש
לעיתים רק הרעב שולט,
הדם גועש בורידים רוטטים מול עיני העיוורות למחצה
האינסטיקט הפראי תוקף אותי,גורם לי לתקוף קורבן
ושם, מולי, כשהפרא בי נרגע
כשהיצר שבע, ומניח לי בשקט לזמן מה
מחלחלת לתוכי האנושיות שלי, שנשכחה
הקורבן השרוע מולי מרוקן הופך לישות המעירה את מצפוני המודחק
כאב חד משתק אותי לשניה בהבנה שאני הקורבן של יצרי הפראי
אך לאותו זמן מה,עד שהרעב ייגבר ויתחזק ממני
אני שוב חיה את האנושיות הנשכחת שלי
אני מסוגלת לכאוב את בדידות הנצח החולף מול עיני, לכאוב את היצר שהוא קללתי
לאותו זמן מה, עד שהרעב יתחיל להכהות את החושים
בעוד שהאדם הוא אדם ולא טרף או קורבן
עד שריח הדם ירעיש את ליבי הדומם
לאותו זמן מה, אני חופשיה
במהלך קללת הנצח הזאת השנים לימדו אותי ריחוק
אבל הם לא לימדו אותי שיכחה
הם לא לימדו אותי איך לא להתגעגע
לפני 18 שנים. 11 במרץ 2006 בשעה 21:50