ואז הוא שם לי יד על הפה, וחסם אותו.
ואני הגבתי כמו שאני תמיד מגיבה לאקטים כאלו - נמסתי לו בידיים. עמדנו ככה עם מעילים על גבי מעילים, קצת קופאים מקור, מחובקים.
הוא ליטף לי את הלחי בזמן שהנשימה שלי נעשתה מאד כבדה, ואז בעוצמתיות אופיינית החזיר את היד לפה שלי, והפעם גם חסם את האף, ואיתו כל אפשרות לנשום.
עצמתי עיניים ונחנקתי בהנאה גלויה ושקטה, תוך כדי שאני נזכרת בסשן החניקות האחרון שהיה לי.
הסשן ההוא היה קשוח, מהסשנים שמעיפים לסאב ספייס כזה שמלא באימה ויראה אמיתיים, וויתור אמיתי על... על הכל. הנשימה שלי לא הייתה שלי, ולכן גם בקושי הייתה, ולכן אני כמעט ולא הייתי.
כלומר, ברור שלא לקחנו סיכונים מיותרים שם, אבל מהתחושה הזו אי אפשר להתעלם (וגם לא רצוי, זה בכל זאת חלק מהכיף). העיניים שמביטות לי לתוך הנשמה, להוטות לראות אותי הולכת וגוועת, והיד שמשחררת ברחמנות לרגע, רק כדי לתפוס אותי שוב באכזריות אחרי רגע של חסד ולצפות בי שוב נעלמת לאיטי...
אחרי סשן אינטנסיבי שכזה לא איחרה לבוא הנפילה, אבל זה כבר לפעם אחרת, ומה זה משנה אם בסוף שרדתי כדי להתענג על הזיכרונות ועל הרגע הזה שעכשיו?
היד שלו שיחררה אותי, ונשמטתי לחיקו כמו בובת הסמרטוטים שאני, מרגישה את הליטוף הנעים והמנחם שלו שוב על הלחיים שלי, ומתענגת על ההפוגה המדהימה הזו. כשהרגשתי איך היד שלו לאט לאט מטפסת לכיוון האף שוב, הצמדתי את הפרצוף שלי אליה בעדינות, כמו מתוך אינטסטינקט של חיה חלשה וצמאה. כאילו ביד שלו יחכה האוויר שלי, ולא להפך. זה מדהים איך הצורך להיחנק לא פחות בוער מהצורך לנשום לפעמים.
הוא נתן לי רגע להתענג על חומה, ועטף אותי שוב בחוזקה. שמתי את היד על הזרוע שלו, לסמן לו שאני נחנקת. כמו מטומטמת, כאילו שהוא לא שם לב. הוא העניק לי בתמורה עוד כמה רגעים יפים, ושיחרר בדיוק בזמן.
רקדנו ככה במשך כמה דקות, בהן הייתי במקום אחר, כבר לא באוויר הקר של ירושלים, וכל יכולת דיבור שהייתה לי נילקחה ממני.
הוא שיחרר אותי בפעם האחרונה.
"...אז ככה משתיקים אותך."
