שלולית

כל מה שאני הוא עפר לרגלייך.
נולדתי לשרת מלמטה, לעשות כל מה שתדרוש ממני לעשות כי זה מה שנועדתי לעשות.
להסתכל עלייך מלמטה, ולהתחנן לרחמייך ולחסותך. הנוכחות שלך גורמת לי להתכווץ ולהתקפל, וזה כל כך אופייני שבא לבכות.
מדהים איך הגוף שלי מגיב, כמו מכונה משומנת שיודעת את תפקידה היטב עוד לפני שהראש מספיק לשלוח את הפקודה.
עוד לפני החשיבה, הרציונל, עוד לפני שלב קבלת ההחלטות.
ההחלטות לא שלי לקבל, הרציונל לא ענייני והחשיבה שלי שבויה - הכל שייך לך.
כשאני הופכת בחלקיק השנייה מבן אדם לצעצוע, למשהו קטן יותר ממשרתת, נמוך יותר ומושפל יותר, ובמיוחד אחרי יום פרודקטיבי ומוצלח שהעלה אותי עוד מדרגה בדרך להשגת כל מטרותיי - להרגיש בן רגע איך הכל מתמוסס ונעלם.
כלום לא חשוב יותר, רק אתה שמעליי, ורק הסיפוק שלך, ורק שאצליח להיות כל מה שתדרוש ותצפה ממני.
להרגיש את התהליך הזה שמתחיל בפחד, עובר לציפייה, משלים עם יראה, חוסר אונים, ויתור בלית ברירה ולבסוף - שחרור מוחלט, וענן חמים של תחושות שעופף אותי ומחבק אותי, שמגיע יחד עם היד שלך שמלטפת בעדינות ועוד רגע סוטרת בכוח.
שלך, אבל כל כך שלך, באמת ובתמים שלך, לחלוטין וללא סייג שלך, במובן הכי פשוט ואכזרי של המילה.
ככה.

וזה לא משהו שאפשר לספק עם כל אחד.
זה מאד מאד ספציפי, זו תחושה שבאה רק אחרי תהליך עם שולט, שולט טוב, שלקח אותי והפך אותי מבן אדם לצעצוע צייתן וממושמע.
זה הצורך שבתוך התהליך הזה - שיוריד אותי עוד, כמה שיותר, וידריך אותי לתחושות האלו.
תזכיר לי את מקומי. זה לא יכול להיות אף אחד אחר. אני לא של אף אחד אחר. גם לא של עצמי. אפילו אני לא יכולה לספק את עצמי בכיוון הזה.
הצורך לנשק לך את כפות הרגליים, להתחכך לך בקרסוליים, ולרעוד בהתרגשות תחת מבטך.
פשוט להמשיך את התהליך הזה, שבסופו אהיה סוף סוף נטולת חשיבות לחלוטין,
כלום,
רק כלי לשימושך.