שלולית

לייד הדלת של הבית שלו, התארגנו ליציאה. אני כבר הייתי מאופרת ולבושה, ואדוני בחר לו חולצה מכופתרת ארוכה.

זה היה ערב חמים.

באופן אינסטנקטיבי וטבעי מאד עבורנו, לקחתי את חולצתו לידיי. הוא סובב אליי את הגב, ואני הלבשתי אותה עליו. זה תמיד מרגיש מיוחד, כשאני כל כך קטנה לעומתו, להלביש לו את החולצות המכופתרות או הז'אקטים שלו, בעודי מגיעה אפילו לעמידה על קצות האצבעות עבורו.

הוא הסתובב עם הפנים אליי והושיט את ידו הימנית. התחלתי לקפל את השרוול, ובעודי מסיימת את הקפל הראשון, עברה בראש של שנינו אותה המחשבה בדיוק.

ככה אנחנו, מתואמים.

הסיבה שאני יודעת שאותה המחשבה בדיוק עברה בראש של שנינו היא שמייד לאחריה, אותה היד עם השרוול החצי מקופל עלתה ונסגרה על צווארי.

וזה השלים את הרגע באופן מושלם.

אני משרתת את אדוני, מקפלת את שרוול ימין של חולצתו, בזמן שאותה יד ימין תופסת לי את הצוואר בסמליות שאין כדוגמתה.

חיוך של שלווה והשלמה עלה בפניי, וסיפוק בפניו. המשכתי במלאכתי, ומאותה השנייה אף ביתר שימת לב ונאמנות למטלה. כבולה באחיזתו, קיפלתי את שרוולו עד הסוף.

הוא הושיט לי את ידו השמאלית, והפעם הניח אותה מראש על צווארי.  

הניח... לפת את גרוני.

קיפלתי את שרוולו ברצון ובהכנעה גם יחד, שכן תחושות אלו חיות בהרמוניה יפהפייה בנפשי.

שירתתי את אדוני מהמקום הנמוך שבו אני נמצאת לעומתו, פיזית, מעמדית ורוחנית.

תחושת השייכות אליו הייתה שלמה ומוחלטת. קשה להדגיש בצורה נאותה כמה עונג חוויתי באותו הרגע, כשאותן הידיים ששירתתי במסירות ובאהבה אינסופיים, באותם הרגעים בדיוק, אחזו בי באכזריות ושלטו על נשימתי ונשמתי.

חבל שקיפול שרוול הוא דבר סופי כל כך,

ומזל שאנחנו לא.

על מזרן הספורט שבדירה שלך, התכופפתי לארץ על ברכיי, שילבתי ידיי מלפניי והקטנתי את עצמי מולך במעין תנוחת עובר.

הדום.

הרגשתי את כובד רגלייך על גבי, ולא זזתי. נעשיתי חפץ. לתחושה הזאת הייתי קוראת... אובג'קט-ספייס.
הייתי עירומה, מלבד החגורה שאיתה כיבדת את צווארי בתחילת הפגישה, כסמל.
פתאום נראה שהתחרטת – הורדת את רגלייך ממני וביקשת שאזדקף ואקום, אך לשמחתי זה היה רק כדי להורות לי להביא לך ספר מהספרייה. הורית לי לחזור למקומי מייד לאחר מכן, והרי כחפץ לא הייתה לי ברירה אחרת. חזרת להניח את רגלייך על גבי, והתחלת לקרוא בנחת.

בזמן שהייתי מקופלת ומשומשת לנוחותך, מחשבותיי נדדו להן עד שפרחו מראשי לחלוטין, ונשימתי הייתה כנשימתו של נזיר בעת מדיטציית ערב. מדי פעם הרמת את הקרופ או את הפלוגר והיכית אותי איתם, לפעמים בעדינות מלטפת ולפעמים בהצלפה מכאיבה שכמעט ערערה את יציבותי. בזמן שהשתעשעת בי כך וקראת את הספר, כובד רגלייך השרה עליי מעין ביטחון, עטף אותי, העניק לי מסגרת... נתן לי ייעוד.

שעות לאחר מכן, כשהבטנו בשקיעה על הים, סיפרתי לך על כמה שהים מרגיע אותי, כיוון שאין עוצמה כמו שלו בעולם כולו. העמידה מולו מזכירה לי עד כמה אני קטנטנה ולא חשובה אל מול הכוח הזה, אמרתי לך, ובאותו הרגע נפל לי אסימון נוסף על מי שאני. זה כל כך מרגיע, לדעת שיש כוח שאני לא יכולה להתנגד לו מולי, ולשחרר שליטה מולו. זה כל כך מרגיע שמשהו מזכיר לי עד כמה אני קטנה, אפילו חלשה, חסרת אונים. עוצמת הכובד של רגלייך על הגב שלי, ועוצמתה של השליטה שלך בי, השרו עליי את אותו סוג של ביטחון, בדיוק כפי שעוצמתיות בצורותיה השונות משרה עליי מאז ומעולם. כמו הים.

"תדמייני שאני תופס אותך, שאני מעלייך, תדמייני אותך במקום הזה. זה ירגיע אותך."

אתה הרי יודע טוב מאד שהמקום הבטוח והרגוע שלי בחיים הוא בסאב ספייס – ויעצת לי בחוכמה לדמיין את המקום הזה כשאני בלחץ.
על כל כך הרבה במות עליתי בחיי, שחשבתי שבשלב הזה אני כבר לא אתרגש. טעיתי.
אמרתי לך כמה אני לחוצה מהקונצרט, מהסולו. בסך הכל אני תמיד מתרגשת לפני שאני עולה על הבמה, אבל הפעם זה היה יותר מהרגיל.

כשהיית בא אליי לסשנים, פעמים רבות היית שוכח את הגומייה שלך על השיער שלי. "דאדי? אתה יכול בבקשה לאסוף לי את השיער?" הייתי מבקשת ממך כדי שיהיה לי יותר קל לענג אותך, ואתה נענית ברצון. לשמחתי, לרוב גם לא הייתי צריכה לבקש, והיית אוסף את שיערי בגסות לתוך הגומייה ודוחף לי את הראש לעבודה. תמיד היית מגיע מוכן עם גומייה אחת על פרק כף היד, ואם היית שוכח, היית מפזר את הקוקו שלך למעני.
כל כך שמחתי על כל גומייה כזאת שאספתי ממך, ששכחת עליי כשהלכת, וצחקתי כל פעם כשדיברנו על זה שאני גונבת לך את הגומיות שאתה באמת צריך. סיפקת לי גומיות לכל השנה.

מעולם לא עליתי על במה עם שיער פזור, כך חינכו אותי – כשאת על הבמה, את מדוגמת, עם שיער אסוף והכל, ובהופעה הזו גם זכרתי את עצתך.
עליתי לבמה עם הגומייה שלך על השיער שלי, שאספה אותו באדיקות. דמיינתי שזו היד שלך שאוספת אותו, דרך הגומייה. היית איתי כל הקונצרט וריסנת אותי, הרגעת אותי, לחשת לי באוזן "הנה, את במקום שלך".

בסשן האחרון גנבתי לך את הגומייה האחרונה, ממש בכוונה. ידעתי ששכחת, ולא הייתה לי שום כוונה להזכיר לך, אפילו שזו הייתה גומייה שהקרבת מהקוקו שלך בשבילי, לא מהאלה שהבאת אקסטרה. הדבר הראשון שכתבת לי אחרי הסשן היה "שיט, הגומייה שלי! נגמרו לי כבר הגומיות!", ואני צחקתי בניצחון. מזכרת קטנה אחרונה.
את הריסון העוצמתי שלך השארתי אצלי, בצורת גומיות.

תמיד אהבתי בחורים עם שיער ארוך...

כבר תקופה ארוכה שאני מנסה להבין את עצמי טוב יותר.
מה אני מחפשת, מה אני צריכה, מה יסב לי הכי הרבה אושר ומה יהיה סתם מציק.

כשאומרים לי 24/7 קורים לי שני דברים: הראשון - אני נבהלת ומפחדת, והשני - אני נדלקת ומתחרמנת. 
כל מני פנטזיות על להפוך להיות רכוש מושלם. ואז הסתירה - אני רוצה את זה רק לתקופה, לסשן, לסופ"ש.
מה לאישה חזקה ועצמאית עם להפוך לרכוש לתמיד? ואיפה נחים, איפה אוהבים רגע? איפה צוחקים? 

אני רוצה להיות מסוגלת לצחוק עם הגבר שלי, להתכרבל איתו לליטופים הדדיים, לחייך כשאני מסתכלת לו בעיניים.
אני רוצה להיות מסוגלת לכעוס על הגבר שלי, להגיד לו לנקות כבר את הכיור, להפסיק להשאיר תחתונים מלוכלכים על הרצפה, לסדר את הנעליים שלו.
ואז, סתירה - אני רוצה להיות המשרתת שלו ולנקות לו את הבית בעירום עם סינר, לקרצף את הרצפה על 4, ולקינוח לזחול מתחת לרגליו ולהיות לו להדום, שחלילה לא יעבוד קשה מדיי ולא תהיה לו רגע מנוחה נעימה. לאכול מקערת אוכל על הרצפה לרגליו, ולחכות לו עם הישבן מורם לשימושו כשירצה.
אוי, ואז עוד סתירה - אם פתאום יכאב לי משהו, אצטרך לשבת, ארצה לעשות "פוס משחק", לבכות לו על הכתף, להגיד לו כמה כאב שצעקו עליי היום בעבודה או שאני סתם מפחדת מהחיים.

איך לעזאזל מנהלים את זה? איך אני אמורה להתמודד עם הקונפליקט הפנימי בין הרצון להיות רכוש לשימוש לבין הרצון להיות במערכת יחסים שוויונית ואוהבת, מלאה בכבוד הדדי ובניהול בית פשוט ורגיל?

אני רוצה את ה24/7 באיזשהו מובן, אבל גם רוצה לחיות את החיים שלי בלי הגבלות שיהוו לי חוסר נוחות מהסוג הרע. 
אני רוצה לשרת את הגבר שלי, למלא את היום בטקסים קטנים או גדולים של שליטה והיררכיה, ופשוט לאהוב בטירוף ולהינות מזוגיות הדדית. 
וזה הכל נשמע כמו דרישות כל כך מוגזמות, לצפות לסבלנות מהסוג הזה, להבנה... 

אני פשוט לא יודעת כבר. מה לעזאזל אני מחפשת?

אתה יושב בבית קפה.
אני המלצרית, בשמלת קיץ קלילה, שיער אסוף וקולר שחור וגס, מגיעה לשולחן שלך עם הקפה שהזמנת.
אני יורדת על הברכיים, משפילה ראש ומרימה את הצלוחית עם הקפה כדי להגיש לך. אתה לוקח את הכוס, ומשאיר אותי על הברכיים עם הצלוחית מורמת לכבודך כמו שולחן קטן לצידך. אתה שותה ממנו מעט בזמן שאתה ממשיך להתעסק עם המחשב שלך, ומניח את הכוס בחזרה על הצלוחית.
אתה נינוח ושליו, נהנה מיום יפה, ואני ריקה מכל מחשבה מלבד מהות קיומי הפשוטה.

איזה לפני-צהריים נהדרים לנו.

קשה לי כבר לחכות לרגע הזה,
בו אפתח את הדלת, ובמבט חטוף אוודא את נוכחותך ואשפיל מייד מבט שיוביל אותי לכריעה מוחלטת מולך. אנשק לך את הנעליים בהערצה ויראת כבוד, ואחכה לצעד הראשון שלך.
האם תגיד לי לקום ותחבק אותי? האם תשתוק, תכנס לבית ותשאיר אותי על הרצפה מחכה להוראות? או שבכלל תדרוך לי על הראש ותשפיל אותי במילים או במבט...
אולי תרים אותי מהשיער, תצמיד אותי לקיר ותתחיל להחטיף לי עם איום שאם לא אתחיל לספור מייד זה לא ייגמר? אולי תשים לי קולר ורצועה, תיקח אותי אל מול המראה ותכריח אותי להסתכל עלייך אונס לי את הגרון ללא רחמים?
וכשתוסבב אותי לבסוף, ותחדור אליי, ותזיין אותי בעוצמה עד שתמלא אותי... תמלא אותי בתחושה שאני כל כך אוהבת. התחושה שאני במקומי הטבעי, הנכון, הראוי.
צעצוע לשימושך.

יותר מדיי זמן ללא סשן ותראו מה יוצא ממני, יופי באמת 🤦🏻‍♀️

ואז הוא שם לי יד על הפה, וחסם אותו.
ואני הגבתי כמו שאני תמיד מגיבה לאקטים כאלו - נמסתי לו בידיים. עמדנו ככה עם מעילים על גבי מעילים, קצת קופאים מקור, מחובקים. 
הוא ליטף לי את הלחי בזמן שהנשימה שלי נעשתה מאד כבדה, ואז בעוצמתיות אופיינית החזיר את היד לפה שלי, והפעם גם חסם את האף, ואיתו כל אפשרות לנשום.
עצמתי עיניים ונחנקתי בהנאה גלויה ושקטה, תוך כדי שאני נזכרת בסשן החניקות האחרון שהיה לי.

הסשן ההוא היה קשוח, מהסשנים שמעיפים לסאב ספייס כזה שמלא באימה ויראה אמיתיים, וויתור אמיתי על... על הכל. הנשימה שלי לא הייתה שלי, ולכן גם בקושי הייתה, ולכן אני כמעט ולא הייתי.
כלומר, ברור שלא לקחנו סיכונים מיותרים שם, אבל מהתחושה הזו אי אפשר להתעלם (וגם לא רצוי, זה בכל זאת חלק מהכיף). העיניים שמביטות לי לתוך הנשמה, להוטות לראות אותי הולכת וגוועת, והיד שמשחררת ברחמנות לרגע, רק כדי לתפוס אותי שוב באכזריות אחרי רגע של חסד ולצפות בי שוב נעלמת לאיטי...
אחרי סשן אינטנסיבי שכזה לא איחרה לבוא הנפילה, אבל זה כבר לפעם אחרת, ומה זה משנה אם בסוף שרדתי כדי להתענג על הזיכרונות ועל הרגע הזה שעכשיו?

היד שלו שיחררה אותי, ונשמטתי לחיקו כמו בובת הסמרטוטים שאני, מרגישה את הליטוף הנעים והמנחם שלו שוב על הלחיים שלי, ומתענגת על ההפוגה המדהימה הזו. כשהרגשתי איך היד שלו לאט לאט מטפסת לכיוון האף שוב, הצמדתי את הפרצוף שלי אליה בעדינות, כמו מתוך אינטסטינקט של חיה חלשה וצמאה. כאילו ביד שלו יחכה האוויר שלי, ולא להפך. זה מדהים איך הצורך להיחנק לא פחות בוער מהצורך לנשום לפעמים.
הוא נתן לי רגע להתענג על חומה, ועטף אותי שוב בחוזקה. שמתי את היד על הזרוע שלו, לסמן לו שאני נחנקת. כמו מטומטמת, כאילו שהוא לא שם לב. הוא העניק לי בתמורה עוד כמה רגעים יפים, ושיחרר בדיוק בזמן.
רקדנו ככה במשך כמה דקות, בהן הייתי במקום אחר, כבר לא באוויר הקר של ירושלים, וכל יכולת דיבור שהייתה לי נילקחה ממני. 
הוא שיחרר אותי בפעם האחרונה. 

"...אז ככה משתיקים אותך." 

כל מה שאני הוא עפר לרגלייך.
נולדתי לשרת מלמטה, לעשות כל מה שתדרוש ממני לעשות כי זה מה שנועדתי לעשות.
להסתכל עלייך מלמטה, ולהתחנן לרחמייך ולחסותך. הנוכחות שלך גורמת לי להתכווץ ולהתקפל, וזה כל כך אופייני שבא לבכות.
מדהים איך הגוף שלי מגיב, כמו מכונה משומנת שיודעת את תפקידה היטב עוד לפני שהראש מספיק לשלוח את הפקודה.
עוד לפני החשיבה, הרציונל, עוד לפני שלב קבלת ההחלטות.
ההחלטות לא שלי לקבל, הרציונל לא ענייני והחשיבה שלי שבויה - הכל שייך לך.
כשאני הופכת בחלקיק השנייה מבן אדם לצעצוע, למשהו קטן יותר ממשרתת, נמוך יותר ומושפל יותר, ובמיוחד אחרי יום פרודקטיבי ומוצלח שהעלה אותי עוד מדרגה בדרך להשגת כל מטרותיי - להרגיש בן רגע איך הכל מתמוסס ונעלם.
כלום לא חשוב יותר, רק אתה שמעליי, ורק הסיפוק שלך, ורק שאצליח להיות כל מה שתדרוש ותצפה ממני.
להרגיש את התהליך הזה שמתחיל בפחד, עובר לציפייה, משלים עם יראה, חוסר אונים, ויתור בלית ברירה ולבסוף - שחרור מוחלט, וענן חמים של תחושות שעופף אותי ומחבק אותי, שמגיע יחד עם היד שלך שמלטפת בעדינות ועוד רגע סוטרת בכוח.
שלך, אבל כל כך שלך, באמת ובתמים שלך, לחלוטין וללא סייג שלך, במובן הכי פשוט ואכזרי של המילה.
ככה.

וזה לא משהו שאפשר לספק עם כל אחד.
זה מאד מאד ספציפי, זו תחושה שבאה רק אחרי תהליך עם שולט, שולט טוב, שלקח אותי והפך אותי מבן אדם לצעצוע צייתן וממושמע.
זה הצורך שבתוך התהליך הזה - שיוריד אותי עוד, כמה שיותר, וידריך אותי לתחושות האלו.
תזכיר לי את מקומי. זה לא יכול להיות אף אחד אחר. אני לא של אף אחד אחר. גם לא של עצמי. אפילו אני לא יכולה לספק את עצמי בכיוון הזה.
הצורך לנשק לך את כפות הרגליים, להתחכך לך בקרסוליים, ולרעוד בהתרגשות תחת מבטך.
פשוט להמשיך את התהליך הזה, שבסופו אהיה סוף סוף נטולת חשיבות לחלוטין,
כלום,
רק כלי לשימושך.