כבר תקופה ארוכה שאני מנסה להבין את עצמי טוב יותר.
מה אני מחפשת, מה אני צריכה, מה יסב לי הכי הרבה אושר ומה יהיה סתם מציק.
כשאומרים לי 24/7 קורים לי שני דברים: הראשון - אני נבהלת ומפחדת, והשני - אני נדלקת ומתחרמנת.
כל מני פנטזיות על להפוך להיות רכוש מושלם. ואז הסתירה - אני רוצה את זה רק לתקופה, לסשן, לסופ"ש.
מה לאישה חזקה ועצמאית עם להפוך לרכוש לתמיד? ואיפה נחים, איפה אוהבים רגע? איפה צוחקים?
אני רוצה להיות מסוגלת לצחוק עם הגבר שלי, להתכרבל איתו לליטופים הדדיים, לחייך כשאני מסתכלת לו בעיניים.
אני רוצה להיות מסוגלת לכעוס על הגבר שלי, להגיד לו לנקות כבר את הכיור, להפסיק להשאיר תחתונים מלוכלכים על הרצפה, לסדר את הנעליים שלו.
ואז, סתירה - אני רוצה להיות המשרתת שלו ולנקות לו את הבית בעירום עם סינר, לקרצף את הרצפה על 4, ולקינוח לזחול מתחת לרגליו ולהיות לו להדום, שחלילה לא יעבוד קשה מדיי ולא תהיה לו רגע מנוחה נעימה. לאכול מקערת אוכל על הרצפה לרגליו, ולחכות לו עם הישבן מורם לשימושו כשירצה.
אוי, ואז עוד סתירה - אם פתאום יכאב לי משהו, אצטרך לשבת, ארצה לעשות "פוס משחק", לבכות לו על הכתף, להגיד לו כמה כאב שצעקו עליי היום בעבודה או שאני סתם מפחדת מהחיים.
איך לעזאזל מנהלים את זה? איך אני אמורה להתמודד עם הקונפליקט הפנימי בין הרצון להיות רכוש לשימוש לבין הרצון להיות במערכת יחסים שוויונית ואוהבת, מלאה בכבוד הדדי ובניהול בית פשוט ורגיל?
אני רוצה את ה24/7 באיזשהו מובן, אבל גם רוצה לחיות את החיים שלי בלי הגבלות שיהוו לי חוסר נוחות מהסוג הרע.
אני רוצה לשרת את הגבר שלי, למלא את היום בטקסים קטנים או גדולים של שליטה והיררכיה, ופשוט לאהוב בטירוף ולהינות מזוגיות הדדית.
וזה הכל נשמע כמו דרישות כל כך מוגזמות, לצפות לסבלנות מהסוג הזה, להבנה...
אני פשוט לא יודעת כבר. מה לעזאזל אני מחפשת?
