לייד הדלת של הבית שלו, התארגנו ליציאה. אני כבר הייתי מאופרת ולבושה, ואדוני בחר לו חולצה מכופתרת ארוכה.
זה היה ערב חמים.
באופן אינסטנקטיבי וטבעי מאד עבורנו, לקחתי את חולצתו לידיי. הוא סובב אליי את הגב, ואני הלבשתי אותה עליו. זה תמיד מרגיש מיוחד, כשאני כל כך קטנה לעומתו, להלביש לו את החולצות המכופתרות או הז'אקטים שלו, בעודי מגיעה אפילו לעמידה על קצות האצבעות עבורו.
הוא הסתובב עם הפנים אליי והושיט את ידו הימנית. התחלתי לקפל את השרוול, ובעודי מסיימת את הקפל הראשון, עברה בראש של שנינו אותה המחשבה בדיוק.
ככה אנחנו, מתואמים.
הסיבה שאני יודעת שאותה המחשבה בדיוק עברה בראש של שנינו היא שמייד לאחריה, אותה היד עם השרוול החצי מקופל עלתה ונסגרה על צווארי.
וזה השלים את הרגע באופן מושלם.
אני משרתת את אדוני, מקפלת את שרוול ימין של חולצתו, בזמן שאותה יד ימין תופסת לי את הצוואר בסמליות שאין כדוגמתה.
חיוך של שלווה והשלמה עלה בפניי, וסיפוק בפניו. המשכתי במלאכתי, ומאותה השנייה אף ביתר שימת לב ונאמנות למטלה. כבולה באחיזתו, קיפלתי את שרוולו עד הסוף.
הוא הושיט לי את ידו השמאלית, והפעם הניח אותה מראש על צווארי.
הניח... לפת את גרוני.
קיפלתי את שרוולו ברצון ובהכנעה גם יחד, שכן תחושות אלו חיות בהרמוניה יפהפייה בנפשי.
שירתתי את אדוני מהמקום הנמוך שבו אני נמצאת לעומתו, פיזית, מעמדית ורוחנית.
תחושת השייכות אליו הייתה שלמה ומוחלטת. קשה להדגיש בצורה נאותה כמה עונג חוויתי באותו הרגע, כשאותן הידיים ששירתתי במסירות ובאהבה אינסופיים, באותם הרגעים בדיוק, אחזו בי באכזריות ושלטו על נשימתי ונשמתי.
חבל שקיפול שרוול הוא דבר סופי כל כך,
ומזל שאנחנו לא.
