על מזרן הספורט שבדירה שלך, התכופפתי לארץ על ברכיי, שילבתי ידיי מלפניי והקטנתי את עצמי מולך במעין תנוחת עובר.
הדום.
הרגשתי את כובד רגלייך על גבי, ולא זזתי. נעשיתי חפץ. לתחושה הזאת הייתי קוראת... אובג'קט-ספייס.
הייתי עירומה, מלבד החגורה שאיתה כיבדת את צווארי בתחילת הפגישה, כסמל.
פתאום נראה שהתחרטת – הורדת את רגלייך ממני וביקשת שאזדקף ואקום, אך לשמחתי זה היה רק כדי להורות לי להביא לך ספר מהספרייה. הורית לי לחזור למקומי מייד לאחר מכן, והרי כחפץ לא הייתה לי ברירה אחרת. חזרת להניח את רגלייך על גבי, והתחלת לקרוא בנחת.
בזמן שהייתי מקופלת ומשומשת לנוחותך, מחשבותיי נדדו להן עד שפרחו מראשי לחלוטין, ונשימתי הייתה כנשימתו של נזיר בעת מדיטציית ערב. מדי פעם הרמת את הקרופ או את הפלוגר והיכית אותי איתם, לפעמים בעדינות מלטפת ולפעמים בהצלפה מכאיבה שכמעט ערערה את יציבותי. בזמן שהשתעשעת בי כך וקראת את הספר, כובד רגלייך השרה עליי מעין ביטחון, עטף אותי, העניק לי מסגרת... נתן לי ייעוד.
שעות לאחר מכן, כשהבטנו בשקיעה על הים, סיפרתי לך על כמה שהים מרגיע אותי, כיוון שאין עוצמה כמו שלו בעולם כולו. העמידה מולו מזכירה לי עד כמה אני קטנטנה ולא חשובה אל מול הכוח הזה, אמרתי לך, ובאותו הרגע נפל לי אסימון נוסף על מי שאני. זה כל כך מרגיע, לדעת שיש כוח שאני לא יכולה להתנגד לו מולי, ולשחרר שליטה מולו. זה כל כך מרגיע שמשהו מזכיר לי עד כמה אני קטנה, אפילו חלשה, חסרת אונים. עוצמת הכובד של רגלייך על הגב שלי, ועוצמתה של השליטה שלך בי, השרו עליי את אותו סוג של ביטחון, בדיוק כפי שעוצמתיות בצורותיה השונות משרה עליי מאז ומעולם. כמו הים.
