איך זה עדיין קורה???
עוד סיפור. ועוד סיפור.
איך אתם מעיזים להסתובב כאנשים רגילים אחרי שחירבתם נשמה של נערה/ אשה. שקפאה. שלא ידעה להגיד לא?!
יום אחד אני אאסוף סיפורים. ואני אשמע אחת אחת. ואני אנקום.
אני אקבע פגישה. איתו. ואשב מולו. מחייכת. עם מחשוף כמו תמיד, כזה שמדגיש את כל הקימורים, כזה שפתוח מעט יותר מידי וגורם לאנשים להיות יותר נחמדים.
והוא בטוח יהיה נחמד. כי נחמדים לנשים במחשופים. ובשלב מסויים הוא ישאל אותי מה אני עושה למחייתי.
ואני אענה שאני מכשפה.
אולי זה יצחיק אותו בהתחלה. הוא ישאל מה זאת אומרת. ואני אסביר שכמכשפה אני יכולה להציץ בנשמה שלו. ולדעת ולראות כל מה שהוא עשה. ולדעת כמה שדים מחכים לו בגיהנום. או כמה פתוח יהיה השער בגן עדן עבורו.
והוא לא יתאפק וישאל מה אני רואה אצלו.
ואני אעצום את העיניים רגע. ואז אפקח אותן ואקום מיד.
אני אסתכל עליו במבט נוקב.
ואגיד לו שאני רואה הכל. כל מה שעשה. ואת כל הפעמים שהיא אולי צעקה. ואולי רק קפאה או בכתה. ואת כל הפעמים שהוא לא הפסיק. ואני רואה את כולן. את כל הצועקות ואת כל הבוכות. והנשמה שלו כל כך שחורה. ורעה. שהשדים יקרעו אותו. כל כך הרבה פעמים.
הוא לרגע יבהל. כי הוא יודע מה עשה. ואולי ינסה להכחיש.
אבל הוא יבין שאני רואה. אולי יבקש ממני ללכת. ואני גם אלך. אבל לפני כן אסתכל עליו. ואגיד לו שאני מסמנת אותו. כי הנפש שלו שחורה, הנשמה שלו שחורה. ומהיום והלאה כל אשה תראה את זה. כל אשה שהיא קצת קצת מכשפה.
ואני אלך. אולי הוא יטרוק את הדלת. אולי לא. אבל את המבט שלי הוא לא ישכח. מבט של מישהי שרואה את כל הדברים שהוא עשה וזה יחלחל. גם אם הוא לא מאמין במכשפות. הוא ידע שיש לפחות אחת שרואה. ויודעת.
וכל אשה שאי פעם תכנס לפגוש אותו - הוא יזכור להסתכל עליה במעט פחד. או חלילה כי יזכור שסימנתי אותו. והשדים שבראש - אלה שאי אפשר לברוח מהם, יתחילו במלאכת הקריעה. קצת קצת ולאט לאט. הוא לא יוכל לברוח מהם. וגם לא ממני.
אם מישהי פה צריכה אותי - רק תגידי.
ואם מישהי רק צריכה חיבוק או ברכה ממכשפה - אני פה.
