יש מסביבנו הכל. אנשים במצוקה. עלמות במצוקה, גברים שבורים. אנשים שבורי לב. נשים בטראומות. לא חסר. גברים שחיים בארון וצריכים שליטה. נשים שלא אוהבות את עצמן מספיק כדי לראות את עצמן.
אנחנו נוטים להתרכז בנו. במה שחסר לנו. במה שאין.
לפני שלושה שבועות פגשתי אין. באמת אין.
קיבלתי הודעה מעורכת דין שבית המשפט מינה אותה להיות אפוטרופוסית של משפחה.
במקרה במקרה אני מחנכת של אחד הילדים במשפחה.
נדרשתי להתלוות אליה לביקור בית יחד עם יועצת בית הספר. הלכנו.
ושם פגשתי אין. אין מיטות, אין בגדים, אין מזרונים, אין הורים מתפקדים, אין אוכל, אין בלאגן של ילדים כי אין עם מה לבלגן.
הילדים משחקים עם בקבוקי קוקה קולה ריקים שלקחו ממחזורית ברחוב. וזהו. כל השאר אין.
כמובן שנכנסנו לפעולה. בית הספר עושה משלוחי אוכל פעם בשבוע, מנסים לארגן מיטות לילדים, התארגנו על צעצועים יד שנייה. ולאט לאט מתחילים לראות קצת יש בתוך האין.
קניתי לילד תחפושת לפורים. קניתי תיק חדש. קניתי מחברת עם ציור של חתול. לא באטמן, לא סופרמן. חתול. כי זה מה שביקש. אין גיבורי על במקומות של אין.
הערב קיבלתי הודעה מעורכת הדין על עוד בעיה. ואני אפילו לא יכולה לפרט.
הלב שלי מעט נשבר.
אני רוצה עזרה. בשביל שני הילדים. בשביל לקנות להם משהו שקשה לחיות בלעדיו. משהו שנשבר.
אני בדרך כלל לא מבקשת כאלה דברים. אבל עכשיו כן. כי שם יש יותר מידי אין. ואני רוצה לעזור. חייב להיות קצת יש בעולם שלהם.
אם מישהי/ו יכולים ורוצים - פתחתי עבורם פייבוקס. פנו אלי ואעביר לכם אותו. ותרמו כמה שתרצו.
מה שאפשר.
ובתמורה תזכו למלא את העולם בקצת יש.
ואחד או אחת מכם יזכה בדייט. איתי. אני מזמינה.