אמצע הלילה. הוא מעיר אותי.
״ תתארגני לממד. התרעות״
״ אוף. עוד 5 דקות״
הוא נשכב לידי בכפיות. מלטף לי את השד וצובט פטמה. עכשיו אני כבר יותר עירנית. היד שלו מתגנבת למטה ונכנסת לי מתחת לתחתונים.
״ אין לנו זמן להזדיין. איראן מנסה להרוג אותנו והילדים בממד לבד״
״ אנחנו לא מזדיינים״
״ אז מה עושים?״
״ מתארגנים לממד״
הוא כבר עם שתי אצבעות בתוכי. נצמד אלי מאחור. קשה.
מרטיב אותי. אני מתחילה לזוז יחד עם האצבעות שלו שמשתוללות לי על הדגדגן. גונחת. הוא מגביר קצב.
״ אנחנו צריכים להגיע לממד״ אני גונחת.
״ אחרי שתגמרי״
״ אני לא אספיק״
״תספיקי״ הוא נצמד אלי מאחורה, מלקק לי את התנוך של האוזן, האצבעות שלו לא נרגעות. משתוללות על הדגדגן שלי במעגלים חזקים. אין לי מושג כמה דקות אנחנו במצב הזה. אני קרובה. היד השניה שלו שהייתה מתחתיי מטפסת והוא צובט לי את הפטמה. חזק. ואני גומרת ברעידות חזקות כשהיד שלו לא עוצרת לשנייה.
״ ממממממ״
״מממממממממ״
ואז נשמעת אזעקה עולה יורדת במקביל לצליל האזעקה המחריד מהנייד.
״ יאללה בואי״
תופס לי את היד ומושך אותי אחריו לממד. אנחנו נועלים את הדלת. בודקים שהילדים ישנים בזמן שהפיצוצים הראשונים נשמעים מעל הראש שלנו. הוא מחבק אותי מאחור. יד על החזה.
״ פתחי את הפה״
אני פותחת פה והאצבעות שלו שהיו בתוכי נכנסות לי לפה. נותן לי לטעום את עצמי.
אם כבר מלחמה… שתהיה לפחות קצת נעימה.