לדייק את זה.

אתמול ישבתי על הים.

ללא מוזה.
עם הגיטרה.

אנשים מסביב צעקו, אז לקחתי כיסא, קרוב קרוב לים.

והתחלתי לשיר.
ראש קצת אחורה, עיינים מאוד עצומות, והקול, כל כך פתוח.

לפני כמה ימים, אמר לי זמר רחוב אירופאי,
שהים הוא תרגול טוב בשביל השירה, כי הגלים מנסים להפריע לי...

התחלתי לחבר תווים לתווים, ואז נולדו אקורדים.
מוזר, שלפעמיים אני בטוח שמיציתי הכל, ומהראש שלי לא הולך לצאת יותר שומדבר יותר מעניין, מהדברים הקודמים שיצאו.
ואז הלב, קופץ לביקור, ומזכיר לי שגם הוא יודע לגרום לאצבעות שלי לזוז בזמן הנכון למקום הנכון.


רק אם מישהו היה מקליט, נדמה לי שנשפכו שם כל כך הרבה מילים יפות,
אני מול העולם בערך, והייתה לי הרגשה שניצחתי.

"המון אנשים יפים מתים, כמה רגעים של סתם.."
"המון אנשים חיים, ויפים הרבה יותר במותם..."

רק נגיעה.


בכל אופן.

יש טקסטים שצריכים להישאר איפה שהם צצו, על שפת הים.
הם יחכו לי שם, בפעם הבאה , שאצליח לצאת מדעתי בנגינה מוכוונת.


שבת של שלום, ומעשים מבלבלים.

אני.