לדייק את זה.

הפכתי שתקן.

במציאות, אני עדיין עבד לאידיאלים שלי.

אם אלך חמש עשרה אלף שעות אחורה, אמצא ילד שמנסח כל רעיון תפיסתי לציור יפה שכזה, כתוב.

היום, אני שותק.
__________________________________________________________________________________________________

לא פעם , אני מוצא עצמי, מתגעגע ליגון.
געגוע , לתחושה הזו , שאני נקרע מבפנים, חסר אונים, ורק הבכי עוזר לפרק חלקים מהנעלם הבלתי אפשרי הזה.
זה אבסורד להתגעגע ליגון, ולהספדים.
אבל יש שם משהו כל כך גדול, הנפש נחבטת , וזה מעיר אותה,
השקמה כזו שגורמת לה לצעוק בקול רם, לשיר , לכתוב, לצרוח.

ותיכף אני כמו פעם, כמו לפני חמש עשרה אלף שעות, מורח את המילים, יפה מידי על אותו רעיון פשוט.
אני מתגעגע לכאב הנפשי.
כשזה יבוא, אתחנן שיילך.


שירים פשוטים.
מילים מסובכות.
כואבת לי היד.


אני קצת מתגעגע לתגובות.
כמו לפני. חמש עשרה אלף שעות.


איה.