לדייק את זה.

מסתכל על גב הידיים שלי.

מילים יפות שמעתי מתנגנות בשמן, מוזר שמעולם לא הבחנתי ביופי אלא
רק לאחר שהגיע תאורנית והציטה אור מסנוור לכיוונן.

כל אות שאני מקליד צריכה לעבור אישור חבר המנהלים שיושבים לי בתור הראש,
ואיש אחד גדול, אבל נמוך, על כיסא שחור גדול, מניד ראשו בשלילה.

טוען שאני מבולבל,
יום חמישי,הגעתי במונית,אפילו ניצוצות ההיסוס הרגיל לפני הכניסה לא השמיעו קולם.
מאבחנת הכניסה,או שמא קראו לה אלוהים, שואלת אם אני יודע מה יש בפנים,
אין ספק, אני לא נראה קינקי, אני סתם נראה טוב.

נכנסתי,
יודע שעל פי תוכנית העל להשתלטות על העולם, אמורים להחריב אותי, מכל כיוון אפשרי היום.
והלב, לא נע ולא נד, דופק 80, לחץ דם יציב, כלום לא קורה פה.

מחפש את הקבועה,כמה אהבה בנינו,לא משתנה.
המון נשים יפות, לא מסתכלים עלי מספיק,משעמם, אבל מעניין,כמו תמיד.
יוצאים לסיבוב בחוץ,יורקת עלי, זעם, יש בדסמ, ויש גועל נפש בו ברגע זה הגעיל.
חוזרים,עולים יורדים, תוהה אני, אבל מבין שבשעה שלוש כבר לא יורדים על ארבע.

צריך ללכת,השיירה אינה חשה בטוב, טמטום אפרורי, אני נשאר קצת.
הולך לאיבוד, למעלה, בשעה מאוחרת, מין נסיכה שמוצצים לה את הנעל.
עבדה הנאמן, עונה לטלפון תוך כדי, פתאום הוא איש גדול ורגיל.
היא כועסת, ואותו זה מעניין כמו קליפת השום,
רק לא מזמן הראו לי כמה בקלות היא יורדת חסרת המשמעות הזו.

מסתובב עוד טיפה,דמות מוכרת מהחלל החיצון,
שלום שלום, רק אל תתקלי בי בבקשה.
מחליף מבטים זועמים בעיינים גדולות,עם אישה. היא אישה.

יוצא.
מקבל הודעה בחזרה.
"הייתי, מזל שלא ראיתי אותך, שלום".
מתחיל לצעוד לכיוון צפון עם דמעות בעיינים.
עוברות הדקות, היא כותבת חזרה, ואני תוהה מתי אגיע כבר לעזריאלי.
יוסי, עוצר לידי, אני שואל אותו כמה הביתה,
כמו הדופק, 80,
באמת נדמה לו שהלכתי חצי שעה כדי שהמחיר יהיה אותו מחיר.
60, עולה. נו מה.
אני יפה מידי בלילה עם עיינים רטובות בשביל לסרב.
אז מה אם הוא היה נהג מונית תימני.
מצצתי לו.

יופי של כלי.
מוריד אותי בבית.
אני דופק תראש בקיר.
הולך לישון.