לדייק את זה.

לפעמיים, אני לוחץ במכונית נורא חזק על הדוושה, מצפה שהתורים יהפכו לאדומים, והאוטו יתרגז.
ואז,הוא מחליף להילוך אחר, אוטומט זה אומנם נוח יותר, אבל לחיות ככה זה באמת רגוע מידי בשביל מישהו חכם לפחות כמו אלברט אינשטיין כשהוא היה בן 5 ועוד לא התחיל לדבר.

פעם כשהייתי קטן, כתבתי טקסט על סימניה מנצנצת במסמך "וורד" ריק, תמיד נדמה לי, שאני יכול להתחיל ככה קטעים, ואז אני נזכר שאני כבר לא קטן בכלל.

עוד אז כשהייתה לי תמימות נעורים, ביום הולדת שמונה עשרה, ראיתי אותה בעיקר שותקת,
ורק רציתי שהיא תדבר, או תחייך, ואם אפשר תסתכל בעין אחת או שתיים.
אז היא שתקה, והלכה הביתה, ואני כתבתי שיר.
כי להסתכל על מדורה, ביום הולדת שמונה עשרה כשכולם כבר הלכו,
ואתה נשארת עם החבר ההומוסקסואל שלך, לא משאיר לך הרבה ברירות.
אז אתה כותב, על אש ועליה, וכמה אתה רוצה שתספר לך דברים.
והחבר ההומוסקסואל מסתכל ואז מתחילים לשיר שירים של עברי לידר,
כדי שהחבר ירגיש בבית, ושהערסים שמבקשים שירי ילדים ילכו לישון.

הזמן עובר, ואתה בוחר ללמוד פסיכולוגיה, כי זה הדבר היחיד שמסביר לך שביטחון הפעולה שלך הוא נמוך, אבל ההערכה העצמית, בשמיים, ממש כמו מישהו שחש אלברט אינשטיין שכבר התחיל לדבר.
ובסוף ,היא, עם כל המסות של ההערכה, אתה עדיין שואל את עצמך שאלות בסיסיות, לגבי למה היא שותקת, ולמה אתה מחפש הטיות שורש של שם המשפחה שלה באינטרנט , רק כדי לראות תמונה, שתזכיר לך אם החזה שלה קטן או גדול.


ואז, קורים דברים רעים, ככה אתה שומע לפחות, זה מה שאמרו בחדשות,
ואתה רוצה ללכת לשבעה, אבל יודע שאין לך מקום שם,
החבר ההומוסקסואל עסוק עם אישו לעתיד, ואתה שוב, כותב.
ושומר במגירה הסגולה מתחת לשולחן העובדה.

והזמן כמו קילומטרים ,עובר, ואתה יודע שאתה אוהב אותה, כי אין לך שום ברירה אחרת.
ופעם אחר פעם, מחפש אחרי אותו מכתב במגירה סגולה, מתחת לשולחן העבודה,
זה שנמצא בתוך מסך מחשב, וכשאתה מוצא, את האומץ אתה , מגלגל אותה תחת תוכנת מסרים לאנשים ששכחו שהרומנטיקה נמצאת בתוך ארגזים ולא קופסאות אלקטרוניות.
ושולח לה, את המילים,
והיא כותבת לך, שהיא מודה לך, ושכואב לה, ואתה כמעט נורא שמח, כי חלק מהמשאלה מתגשמת.
והיא באמת מספרת לך, וזה באמת מאוד נעים הכיווץ הזה של ההזדהות הבלתי מודעת מתחת לבית החזה.

וכמעט כשמגיעים לאדום,היא נזכרת להיעלם, והאוטו, הוא לא מתרגז, אבל אתה דופק את הראש על אחת מקופסאות הרומנטיקה שמוחזקות אצלך בחדר תחת אזהרה לחשיפה מול קרניה הרדיואקטיביות של המציאות. אבל היא כותבת לך, ואתה מאושר מעצם, העצם, כי זה הרבה יותר משום דבר בעצם.
וכל המנטרות על שלמות ודברים אמיתיים, נשארו מאחורה כשאתה הוזה שיום אחד היא תדע לקבל אותך כאידיוט אמיתי, ולא זיוף מהשוק,




למישהו יש תרופה לטקסטים לא שלמים?