לדייק את זה.

כשזה הולך לקרות, החוש השישי שלי עובד.
אני יודע, שממש בימים הקרובים אני עומד להרגיש את העור המושלם שלה, מהמקום הכי קרוב שהמציאה האנושות.
שנים,של חצאי ניסיונות, מכתבים, שירים, סיפורים, אמירות, טירוף, אובססיה, דו כיוונית.

והיא חוזרת.
היא חזרה.
והיא הייתה.
אהבה בוערת,לפחות לחמישה ימים.

מדברים, כמו אנשים שהכל נורמלי אצלהם בתוך הראש, .

היא שוכבת אצלי על המיטה- אני רוצה אותך היא אומרת.
אני שואל אם עכשיו, היא אומרת שבכלל.

"תשארי כאן שבוע הבא?"...
"מה שבוע הבא, מחר אני פה"....

ביום של המחר , זה כבר נראה אחרת, סימן ראשון, הצלפה עם ברזל לוהט, לא עונה, ואני צועק כמו תינוק.
לא עונה .
לא עונה לי.

ביום שאחרי יום המחר, כותבת, שחשבה שאני לא שם יותר איתה. ופחדה.
ומדברים, והכל בסדר.

ואני שואל אם הכל או כלום.
היא אומר שהכל.

וזה כמעט שלי, העור, והפה, והעיינים, והאף והחזה, והישבן, והחשק.
כמעט הכל שלי.

עד שיום אחד. יום אחד אחרי יום שאחרי יום המחר. היא כבר לא שם.

משאירה אותי פעור. כאוב. מאוכזב,
כמו אישה מוכה, שידעה, בוודאות מוחלטת , ששום דבר לא עומד להשתנות.

והכאב אדיש.
אבל כואב לו.


אין בה שקט, רק תקוות אמת.

לרגעים של חום מתפשט.

היא נוגעת, סוחטת זיעה, ואני לא מתבבישש.

היא שלי,אני שלה.

לפחות, כשהיא אצלי על המיטה.

כל כך כואב לי.

אבל אני לא מגלה לאף אחד,

אפילו לא לעצמי.

אבל כל כך כואב לי.

שלי.שלה. ועכשיו...חור בלב.