לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 8:53
עיינים עצומות מעכשיו.
אני נורא מקווה שהמחשבות עליה יעברו בזמן הקרוב רחוק, האמת שקשה לי לשאת את זה, קשה לי לשאת כל בוקר, לקום איתה בראש, כל לילה להירדם איתה בראש, כל מהלך, דברים בסיסים מידי שמזכירים לי אותה, בושם מברשת שינים, ים, דממה, צחוק, דיסקו, בגדים שלי,מקומות בתל אביב, תל אביב בכלל, כואב לי.
כואב לי . כואב לי. כואב לי.
ביום שישי יצאתי מהפאב, שתוי, והתחלתי לבכות ולבכות ולבכות כמו ילדה קטנה.
אני רוצה שזה יעבור, ואני גם רוצה שהיא תחזור,
אבל אני מוכן לקבל רק את המעבר של הדברים.
די. לא רוצה להצטער על זה שנפתחתי. לא רוצה להצטער על זה שנתתי אמון.
אבל זה כואב .
כואב לי.
פותח עוד שבוע כזה.
עוד שבוע הלום קרב.
make it stop
