לדייק את זה.

מחשבותי מוצפות בזכרונות שאינם מפסיקים לשסע את הדמיון מאחורי מבט עייני.
תמונות נצרבות בעורי, מסמנות טריטוריה של כאב חד משמעי.
פער עצום הוא בין הרצון להמשיך הלאה, לפרוץ, לכאב שגמע לבכי של התפרקות.

דמיוני אינו מרפה, קישורים בין ימין ולמעלה,ושמאל ולמטה,וישר והפוך,
והכל מתקשר, כאילו היה זה אלבום אוסף של אמן מתייסר.
והנפש כואב. והנפש שורף. והנפש נצרב בשמה, בדמותה,

המראה היא שבר הכלי האחרון, מביט בי ורואה את מה שאהבה להביט בו.
כל כך מעט זמן הייתה שלי.
כל כך מעט זמן הייתה שלי.
והכאב.
איני מתגעגע יותר אלייך יגון.