לדייק את זה.

עלי סווטשירט שעושה לי קצת חם מידי,רק טיפה מזיע אז זה ממש בסדר,
אני על הספה ושתי רגלי מונחות להן על שולחן מעץ,
על השולחן בקבוק ספרייט עם מים מהברז בתוכו, לידו ספל תה ריק, מדחום, כדורים שונים נגד צינון ושפעת זרוקים גם הם על השולחן.
זה ממש פלא כמה מהר אפשר ליצור בלאגן.

כשאחרים חולים, זה הרבה פחות נורא, כשאתה לא מרגיש טוב זה סיפור אחר לגמרי.
ואז יש את התהייה ההיא, האם אני יכול ללכת למקום שתכננתי להיות בו.
שילוב בין עצלנות, לחולי מוביל להישארות על הספה וגם רגשות אשם,
מי מבין שניהם גרם לי להישאר כאן על הספה הערב ואולי גם מחר בבוקר.

עצלנות היא אבסולוטית בעיני, כשזה מתחיל מאוד קשה לצאת מזה.
והתפקיד של השגרה האפורה הוא להפוך אותנו לפחות עצלנים.
כשעושים אז עושים, וכשעצלנים אז עצלנים, אם עושים בעצלנות, זה כבר ממש רע.

לאחרונה יש לי יותר ויותר רגעים בהם אני מבין,
מה זה כל השטויות האלו, מי אנחנו בכלל..
מה זה כל המכניזם הזה של בני אדם.
ומה היה קורה אם מישהו היה מעצב אותו טיפה אחרת.
הכל כל כך מדוייק בעולם הזה, זה גורם לי להרגיש שהכל באמת מסודר מראש.

למחוק או לפרסם..
לא כתבתי פה כלום בעצם.
רגעים כאלו. לפעמיים זה עדיף