הזמן הנקי של יום שישי בשעות הערב העלה בי רצון עז להיכנס למיטה שלי, המצעים נקיים הכל שקט, הבית ריק.
אז אני מתפס אל המיטה ערום, השמיכה נוגעת בי ומכסה רק חלקים מסויימים בגוף.
אני שומע את הנשימות שלי מרגיש את החזה עולה ויורד בידיעה שכל זמן שאני מקדיש למודעות לקצב הריאות שלי יעשה לי נעים יותר בתחושה הכללית.
יודע שהזמן הזה יוקדש לניתוק וחיבור לספר שעל יד המיטה, חמישים גוונים של אפור, ייחודי לא נובע מהנושא, אלא מהנושא אותו הוא מזכיר ומציף בשבילי.
כל עמוד מזכיר לי אותה, המתח העצום בין הדמויות, המבטים הנוקבים בעיינים, הסבלנות וחוסר הסבלנות שמתאחדים לרגעים שמהם אפשר לדגום סיטואציות שלמות.
אז אני קורא, מניח את הספר ולפתע שומע קול קורא מלמטה בשמי, קול עמוק של גבר, קולו של אבי קורא לי מהרחוב.
אבי מתגורר בחו"ל מאז שאני צעיר, ואכן מאז אני צעיר אני חושב שאני שומע צלילים שמזכירים לי בדיוק אותו.
פתאום אני חושב שהוא נורא רחוק, למרות שהיה כאן רק לפני כמה ימים ושכב במקומי במיטה שלי התארח אצלי ואני ישנתי בסלון בגאווה שאני זוכה לארח אותו.
אני ממשיך לקרוא את הספר, יודע שהוא מזכיר לי אותה משום שאין לי ספק שאני יכול לצלול לתוכו להפליג לתוך הרפתקאה של מאה עמודים לפחות, אבל עלי לישון קצת כדי להמשיך את הלילה ולתת לו את ההזדמנות שלו.
גם איתה אני יכול לצלול, אך איי אפשר, אני לא יודע אם היא רוצה ובטח שנסיבות חיה לא מאפשרות צלילה חופשית.
אך אני מתרגש מלנסות לדמיין להציע לה לפנות את יום רביעי בצהריים, אחרי השיעור, בחלון הזמן היחיד הפנוי שיש לי במהלך השבוע.
ולהיפגש שם שוב, על הים, הפעם להשלים את הטיול שרציתי שנעשה כשהכרנו.
נדבר על דברים, ונסתכל בעיינים, כמו שהיא מסתכלת לכולם, או שבעצם היא לא מסתכלת לכולם.
אני לא יודע, אני לא מכיר אותה, אני רוצה להכיר אותה, זה עושה לי תחושות בבטן, אני יודע להרדים את התחושות הללו.
כתבתי לה הודעה, אולי היא תענה, אולי היא תאכזב אותי. ואז אשכח.
אבל היא שם בוודאות הייתה למטרה אחת, להזכיר לי שהמבט הזה שאני מחפש נמצא שם.
ליל מנוחה ושבת שלום