לדייק את זה.

אתמול כמו רוב ימי בצבא, היה יום גדוש -ברגעים.
בשלושת החודשים האחרונים למדתי להבין, שככל שהיום מורכב מיותר רגעים.
האופציה שלי לזכור את פרטי היום קטנה יותר.
וככה, חשבתי נעלם מקומם של הרגעים המשמעותיים, כשאין מקום לעצור להנציח.


ואתמול,עמוס עד שהיה.
הבנתי שבמהלך שנותי אתעסק בעזרה אחרת לאנשים.
תמיד נושא העליה , היה קרוב לליבי, אך לא ברמה הפרקטית.
אבל בדיוק לפני 24 שעות, שמעתי סיפור, בעברית מגמגמת.
בכמה משפטים, שאני רוצה להאמין ששינו בי משהו.

"כמה אנשים יש על האוטובוס?"
"25"
" מה זאת אומרת , מי חסר".
"אני סופר שוב לבדוק אולי טעיתי, ואז אומר לי קובי- " האתיופי השני לא פה " "

נוסעים קצת עם האוטובוס, ואז מוצאים את אנדלק , לא מודאג הוא הלך לטייל
שלושה ימים שהוא עשה לי לא מעט צרות.
אבל כל כך שמחתי שהוא היה שם, כי הגיע לו ללמוד .

באמצע הנסיעה בחזרה לבסיס, נגשתי אליו , נכנסתי למוד הקשבתי כזה.

"אז תגיד, אתה מוכן לספר לי למה עלית בעצם?"
"אבא שלי היה גר פה, רציתי לגור איתו ".
" רגע ועכשיו אתה גר איתו ביחד?"
"לא , הוא היה גר פה , הוא מת ".
"אני מצטער לשמוע".

ופתאום אני מרגיש כמו ילד
ורואה פנים של ילד , ספק בולע רוק ספק, עצוב מלהיות עצוב.

אז הבחור בן 24 עלה לארץ לפני שלוש שנים כדי לגור עם אבא שלו ואבא שלו נפטר.

מזל שהיה חושך באוטובוס, כי העניים שלי התחילו לבכות.

_________________________________________________________________

ועכשיו לנושא אחר לגמרה, כי רציתי לכתוב על שני דברים.

"*** אתה בנאדם מקסים ואתה כותב נהדר.

אבל לצערי יש בעיה קטנה שאני לא יכולה לעבור הלאה איתך.

והיא הגיל. "


את יודעת ?
כל פעם אני מופתע מחדש מה שנת לידה מסוגלת לעשות,
יש לי חבר נורא מצחיק, שאני אוהב נורא נורא.
ולפני כמה ימים הוא ניסה להסביר לכמה חברה אמריקאים מה הוא חושב על גיל.

Normal age is not good at all.
i belive in soul age.
because this is what matters.

וכמה אהבתי אותו באותו רגע .

יותר פשוט מפשוט.

ויותר יעיל מכל הסבר שלי , על גיל ביולוגי וגיל מנטאלי , והפסיכולוגיה, וכל השטויות ואותה טענה חוזרת , שאדם מתעצב על פי רצף ארועים ובניה של אישיות.


אז אני אפילו לא אמשיך,
פשוט חבל לי שמספר הוא זה שמוביל אותך.
(ועוד שנה וחצי הפרש?).


אני שונא להפסיד בן אדם בגלל מתמטיקה, ועוד חשבתי שהשנאה שלי למדע הזה תעלם בסוף התיכון.