אני מניח מידי את הדפים. הקריאה בהם קשה לי. הבחורה הזאת, הרוצחת, הנידונה למוות, מעולם לא היה לה סיכוי. עוד לפני שנולדה כבר לא רצו אותה. אילו היו עושים אולטרהסאונד בזמן, אולי אמא שלה היתה מפילה אותה. מעולם לא היתה צריכה להיוולד, על זמן שאול היא חיה.
אני נשען לאחור בכסאי אשר במשרד סגן המנהל, ומהרהר בקורות הימים האחרונים.
שעה לאחר שיחתי עם מנהל הכלא, ישבתי בכיסא זה ממש, ולמולי עמדה היא, לי-אן, האסירה. בגדי הכלא החומים היו גדולים בשני מספרים על מידותיה, וצורתם הגברית לא החמיאה לגזרתה. שערה הארוך היה אסוף בקוקו בעורפה, ופניה היו כמובן נקיים מכל איפור. היא היתה האשה היפה ביותר שראיתי בימי חיי. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה, שהיא רוצחת.
על פי הנהוג בכלא, כל אסיר המתקבל היה חייב לעבור חיפוש מלא בעירום, על מנת לוודא כי איננו מבריח לכלא סמים, ו/או אמצעי תקשורת ו/או נשק ו/או כל דבר אסור אחר, בין אם בבגדיו, בין אם על גופו, ובין אם בתוך גופו ממש. את החיפוש היה עורך תמיד סוהר הקבלה. לאחר הבדיקה המקיפה, היה האסיר נשלח להתקלח, ומגיע אלי למרפאה לעריכת בדיקה גופנית רפואית. לאחר מכן היה מקבל את בגדיו החדשים ואת ציודו האישי, שתי שמיכות, כרית, וספל מתכת, וכך היה נלקח לאגף, לתא שאליו שובץ.
לי-אן הובאה מתוך מכונית האסירים ישירות אלי למשרד.
בשעה כה מאוחרת לא היתה בכלא כל אשה. האשה היחידה שנמתנה על צוות בית הסוהר היתה העובדת הסוציאלית, והיא אמורה היתה לחזור לעבודה רק ביום ראשון בבוקר. הייתי חייב לבצע את כל הנוהל בעצמי. בתנועות ידיים הוריתי לאסירה להתפשט, והיא צייתה. אחד אחד פתחה את הכפתורים הגדולים של החולצה החומה, וחשפה את פלג גופה העליון. פשטה את החולצה והניחה אותה על מסעד כיסא שעמד בצד. אחר כך תחבה את ידיה לגומי המכנסיים, והורידה אותם מטה לעבר ברכיה. סימנתי לה להסיר אותם לגמרי, והיא הוציאה את רגליה מתוכם. תוך כך, נחלצה מתוך קבקבי הכלא העשויים עור, ונותרה אל מולי עירומה ויחפה.
אף שבאותו זמן תיעבתי אותה, לא יכולתי להימנע מלהעריך את גופה. עורה היה לבן וצח כשלג. שדיה היו זקורים ונאים, קטנים במובן המערבי, אבל גדולים יחסית בקנה מידה סיני. בטנה היתה שטוחה לגמרי, ובמרכזה טבור קטן. האגן שלה היה צר, ורגליה החטובות היו צמודות זו לזו, ומעליהן שער הערווה השחור שלה. ידיה היו צמודות לצידי גופה, והסתיימו בכפות ידים קטנות. היא לא ניסתה להסתיר דבר.
קמתי ממקומי והקפתי אותה. שערה החלק האסוף בקוקו התפזר על גבה, והגיע עד מתניה. על ישבנה המוצק ועל ירכיה החטובים היו סימנים שחורים שנראה היה כי נגרמו ע"י הצלפה במקל דק. מי הוא שהצליף בה כך, כמעט עד זוב דם, לא ידעתי באותה שעה. מאחר ולא ידעתי איך לפנות אליה, נעצתי את קצה נעלי בין קרסוליה הצמודים. היא נרתעה מעט, ופישקה קצת את רגליה. המשכתי לדחוף את רגלה בנעלי, עוד ועוד, והיא הרחיבה את פישוקה. המשחק הזה מצא חן בעיני, ולרגע שכחתי את תפקידי המקצועי. המשכתי להרחיב את הפישוק שלה, והיא נענתה, ולאט לאט ירדה לשפגאט מלא על הרצפה.
הכנסתי את נעלי מתחת לישבנה ודחפתי כלפי מעלה. היא התרוממה. הבאתי אותה שוב לעמידה, ולמצב פישוק רחב, אבל לא רחב מדי. הסרתי את הגומי שאסף את שערותיה. הכנסתי את אצבעותי לתוך שערה הארוך והעברתי אותן על פני הקרקפת שלה. אחר כך סרקתי באצבעותי את שערה לכל אורכו. לא היה בו שום דבר.
הנחתי את ידי על צווארה, וכופפתי אותה קדימה. בשעה שקדמה לבואה, הבאתי לי מהמרפאה את כל הציוד שלו הצטרכתי. ועתה, עטיתי על ידי כפפת לאטקס ומרחתי על אצבעי ג'ל. הייתי מורגל בבדיקה של אסירים גברים. אבל מעולם לא בדקתי אשה. לא ידעתי מאיזה חור להתחיל, אבל חשבתי לעצמי שעדיף מבחינה הגיינית להתחיל בוואגינה. הבאתי את קצה האצבע שלי לפתח הקדמי שלה, ודחפתי פנימה. הנרתיק שלה היה ריק לגמרי. הוצאתי את האצבע ומרחתי עליה עוד כמות נדיבה של ג'ל. כשכיוונתי את קצה האצבע לפי הטבעת שלה, היא נרתעה מעט, אבל עצרה בעצמה, ולא זזה. הרגשתי שהיא משחררת את שרירי הטבעת שלה על מנת להקל עלי (ועל עצמה) את החדירה. גם החלחולת שלה היתה ריקה, ואני נסוגתי משם במהרה. קילפתי מעל ידי את הכפפה וזרקתי אותה לפח.
סבתי ובאתי ועמדי לפניה. הוריתי לה להרים את ידיה, ולהניח אותן על ראשה. בתי השחי שלה לא גולחו כנראה מאז מאסרה, והיו קוצניים משהו. פתחתי את פי מולה, מדגים לה מה ברצוני שתעשה. היא פתחה את פיה. הרמתי את לשוני, והוצאתי אותה החוצה, והיא חיקתה את מעשי. הצצתי לתוך פיה, שהיה גם הוא ריק למדי. הבחנתי שהיא ניחנתה בשיניים צחורות, שלא היו בהן חורים או סתימות כלל. סגרתי את פי, והיא סגרה את פיה. עמדתי כך מולה, במרחק של פחות מחצי מטר והיבטתי בה. עיניה היו נעוצות בי, יוקדות, חודרות אותי במבטן. ראיתי את החזה הזקור שלה. חשבתי שאולי אני צריך לבדוק אם אין לה סרטן השד. הבטתי בחזה, ושוב בפניה, ושוב בחזה. היא השפילה את מבטה. חושי המקצועיים חזרו אלי, והחלטתי לוותר על הבדיקה.
הצבעתי על המיטה שעמדה בצד החדר. המיטה הוכנסה למשרד על מנת שתשמש אותי בשבועיים הקרובים בהם אשהה שם, אולם עתה שימשה אותי כמיטת טיפולים או אבחנה. מדדתי את חומה, בדקתי את הדופק שלה ואת לחץ הדם והקשבתי בסטטוסקופ להלמות ליבה. כל הסימנים החיוניים היו תקינים בהחלט. ראיתי שמדי פעם היא מגרדת את שער הערווה שלה. בדקתי אותו מקרוב, וראיתי כי היא נגועה בכיני ערווה. בעתיד היא תספר לי שנדבקה כנראה מאחד השוטרים בניידת שעצרה אותה. אותו זוג שוטרים שבדרך לתחנה עצר בפינה שקטה, וביצע בגופה את זממו. היא מקווה שהיה זה הראשון מביניהם שהדביק אותה, כך תכתוב לי,ושאולי חברו, השני, נדבק ממנה חזרה.
סיימתי את הבדיקה הגופנית, ורשמתי בתיק הרפואי את ממצאי. הוריתי לה לרדת מהמיטה, והובלתי אותה לחדר האמבטיה הסמוך. מילאתי את האמבט במים חמים והוריתי לה להיכנס לתוכו. מהמדף שעל הכיור לקחתי את התער שלי ועמדתי להושיט לה. אבל אז חשבתי לעצמי שהיא עלולה לנסות לפגוע בעצמה, או אולי אפילו בי. היא שכבה בשקט על קרקעית האמבט, מביטה בי בחרדה. הנחתי את כף ידי על בטנה, ברכות, מנסה להרגיע אותה. בידי האחרת הבאתי את התער לגבעת הערווה שלה, והחלתי מגלח אותה. היא שכבה בלי לנוע, ואפשרה לי לעשות עבודה טובה מבלי לפצוע אותה. לאחר שסיימתי, הצעתי לה לגלח בעבורה גם את בתי השחי, והיא נעתרה.
כאמור, לא הייתי מורגל בטיפול בנשים. שלושים שנה שטיפלתי רק באסירים גברים קשוחים. רכותה, והכניעות שהפגינה כלפי היו שונים כל כך, שלעיתים שכחתי מי היא ומי אני, ולמה אנחנו שם. רגשות חמלה קלים החלו באו ומתגנבים במוחי, בעודה שוכבת שם באמבט רוחצת בסבון את גופה. אולם עד מהרה סילקתי אותם. היא זרה, פושעת, רוצחת. ואני - אני זה שעומד להמיתה. לאחר שסיימה הושטתי לה מגבת והיא עטפה את גופה. חזרנו לחדר הראשי, שם הושטתי לה תחתונים גבריים, מכנסיים וחולצה, אותם העלתה בזריזות על גופה.
החלטתי לקחת לה גם בדיקות דם ושתן. לא שהיה בזה צורך מיוחד, ממילא היא עתידה לסיים את חייה כך או כך. אבל בחרתי להתעסק עוד בעניינים המקצועיים שלי, וכך לפנות מחשבות מטרידות ממוחי. לקחתי כוסית קטנה והעמדתי אותה בין רגלי, והשמעתי קול פשששש. היא הנהנה בראשה לאות הבנה. היא הביטה לעבר חדר המקלחת, ואני אישרתי לה לגשת לשם במנוד ראש. האסלה היתה ממוקמת בדיוק מול הדלת וכך יכולתי לראותה. היה לה מספיק שכל שלא לנסות לסגור את הדלת. לאחר שסיימה, הרימה שוב את תחתוניה ומכנסיה וחזרה. היא הגישה לי את הכוסית ואני כיסיתי אותה, ושמתי על השולחן. אחר כך הושבתי אותה על כיסא, ודקרתי במחט את וריד היד שלה. הוצאתי במזרק כמות דם מספקת לכל הבדיקות שביקשתי לערוך לה.
הסתיימה הבדיקה. האסירה עברה את שלב הקבלה, ועתה היה עלי להובילה לחדרה. נתתי בידיה את שתי השמיכות, את הכרית ואת כוס המתכת, ופתחתי את דלת המשרד. היא צעדה לפני בדממה. הורדתי אותה במדרגות לקומה התחתונה, ושם פתחתי עבורה את דלת חדר ההמתנה. העותק הנוסף היחיד של מפתח החדר הזה היה בידי מנהל הכלא, וכך הובטח כי אף גורם לא ינסה ליצור עימה מגע. החדר היה עדיין ריק לגמרי, מלבד שני בקבוקי מים מינראליים ודלי לעשיית צרכיה. היא נכנסה פנימה, ואני סגרתי את הדלת בטריקה. לאחר מספר שניות פתחתי את הצוהר הקטן שבדלת המתכת הכבדה. ראיתי שהתיישבה בפינת החדר על אחת השמיכות שניתנו לה, רגליה אסופות אל חזה ומחובקות בידיה, ראשה כפוף ושערה הארוך, השחור, החלק פזור ומכסה את פניה וגופה. סגרתי את הצוהר וחזרתי למשרד.
לפני 15 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 9:21
