באותו לילה חלמתי על לי-אן. אני לא זוכר את תוכן החלום, אני זוכר רק שהתעוררתי וזכרונה הלך ונמוג ממני. ניסיתי לתפוס אותה עוד במחשבותי אבל אלה התנדפו אל ערפילי הבוקר. במשך עשרים השנים האחרונות לא חלמתי על שום אשה, מלבד על אשתי לשעבר. זאת שעזבה אותי לבסוף, וברחה עם הדוקטור לפיזיקה לאחוזת הוריו בדנמרק. לאחר חמש שנות נישואין שבהן, כך הסתבר לי בדיעבד, בגדה בי על ימין ועל שמאל, התאהבה בבחור שבא מארצו לשנת התמחות באוניברסיטה. בסיומה של אותה שנה, ברחה איתו לדנמרק ומשם הגישה לי דרישה לגט. לדבריה, לא יכלה לסבול את הלילות הארוכים לבדה, בעת שעשיתי את המשמרות שלי בבית הכלא. לטענתה, הרגישה שהיא כלואה בדירתנו לא פחות מהאסירים הכלואים מאחורי סורג ובריח. מיטתנו, כך נודע לי מהשכנים אחר כך, שימשה סדרה ארוכה של מאהבים שהיו באים אליה באישון לילה ונעלמים בטרם זריחה. חשבתי לנקום בה, ולא לתת לה גט, להשאיר אותה עגונה. חשבתי להשאיר אותה נשואה על הנייר, כלואה אלי. אינני יודע מדוע ויתרתי, מדוע באחד מימי החופשה שלי ניגשתי למשרדי הרבנות וחתמתי על מסמכי הגירושין. מבחינתי, עשיתי כנראה טעות. הצורך להענישה בער בתוכי ולא עזב אותי במשך עשרים שנה. כל לילה הייתי חולם כיצד אני חוטף את אשתי לשעבר, לוכד אותה, כולא אותה באחד התאים המצחינים שבכלא, נותן לה להרגיש באמת מהי הרגשת הכלא. לפעמים הייתי חולם שאני כופת אותה באזיקים בתנוחה מכאיבה. לפעמים הייתי חולם שאני מתיר לסוהרים להתעלל בה ולהכות אותה באלותיהם כפי שהם עושים דבר יום ביומו לאסירים. לפעמים הייתי חולם שאני כולא אותה בתא אחד עם עשרה אסירים גברים, שיבצעו בה את זממם. במשך עשרים שנה פעפעו בי תחושות הכעס, השנאה, הרעל. אבל באותו לילה לא חלמתי על אשתי לשעבר. אני בטוח בזה, כמו שאני בטוח שבאותו לילה חלמתי על לי-אן.
אני ממשיך וקורא את הדפים שכתבה לי.
"מנהל העבודה לקח אותי אל מכוניתו. הדרך לעיר הנמל לקחה כשלוש שעות שבמהלך לא הפסיק להניח עלי את ידיו המטונפות, ולמשש את איברי. לאחר מה שקרה בליל אמש, פחדתי להוציא מפי מלה. פחדתי שינטוש אותי באמצע הדרך, ואני אהיה אבודה. כעבור שעתיים חלפנו על פני יער והוא הפנה את מכוניתו פנימה. ידעתי מיד מה כוונתו, אבל לא היה לי כוח להתנגד אליו. החלטתי לרצותו, בתקווה שיחוס עלי. שם ביער, דרש ממני לענג אותו בשפתי. ריח הזיעה שלו הגעיל אותי ובקושי רב ביצעתי את שדרש. לאחר מכן המשכנו בנסיעה והגענו לעיר הנמל. שם הוביל אותי לקצה העיר לבית מבודד. שער חשמלי ניצב במרכזה של גדר, וחסם את הכניסה פנימה לחצר. הוא לחץ על כפתור אינטרקום והחליף מספר מלים של הזדהות עם הקול שענה לו מצידו האחר של הקו. דקות מספר לאחר מכן נפתח פשפש בשער ודרכו יצאה אלינו אשה כבת ארבעים. היא ניגשה לחלון הנהג והושיטה לו מעטפה שמנה. מצורתה ועוביה של המעטפה הסקתי כי היא מכילה שטרות כסף. הוא נשען לעברי, ופתח עבורי את הדלת. 'הנה, את כאן. קיימתי את הבטחתי. האנשים הללו ידאגו לך.' כל כך שמחתי להיפטר ממנו, שלא ייחסתי באותה שעה חשיבות למעטפה. אבל היום אני מבינה שהוא פשוט מכר אותי בכסף רב לאותה אשה.
"האשה הובילה אותי פנימה אל הבית, ושם לקחה מידי את המזוודה. הבית היה גדול יותר מכל בית פרטי שראיתי עד אז. היא הובילה אותי לאורך מסדרון שהכיל מספר רב של חדרים שדלתותיהם היו סגורות. ירדנו במספר מדרגות, והגענו לאגף אחר, מבודד. סגנון הבניה שלו היה שונה מהבית. יותר מעשי, פחות מפואר. האגף הכיל שני חדרים גדולים ללא דלתות, חדר מטבח קטן, וחדר אמבטיה. בכל אחד מהחדרים היו מספר מיטות עליהן שכבו בחורות צעירות. כשנכנסנו לאגף התרוממו חלק מהן, והביטו בנו. 'זאת לי-אן, אמרה האשה. קבלנה אותה.' ואלי פנתה ואמרה: 'תשהי כאן מספר ימים, עד שתגיע הסירה לטאיוואן.'
"הבחורות בחדר הצביעו על מיטה פינתית שהיתה פנויה. מיטת קומותיים מברזל, ושני מזרונים עירומים עליה. יכולתי לבחור בין המטה התחתונה והעליונה. בחרתי בעליונה. פחדתי. רציתי להיות רחוקה. עליתי וטיפסתי על על המטה ונשכבתי עליה, מנסה לצמצם את נוכחותי ככל שאפשר. הבנות חזרו כל אחת לעיסוקה. זאת קראה בספר, האחרת מרחה לק על ציפורניה, שלישית כתבה ביומן.
"לקראת הערב קמו כולן להכין אוכל. לא רציתי להתבלט ולכן קמתי והצטרפתי אליהן. הוותיקות יותר בישלו את האורז ואני עזרתי בקילוף קצת ירקות ובעריכת השולחן. לאחר שסיימנו לאכול, פנתה אלי ז'אן, אחת הבנות, ושאלה אותי מנין אני. סיפרתי. התביישתי לספר על מה שקרה לי עם מנהל המפעל. אבל הבנות ניחשו את זה בעצמן. למרביתן קרה סיפור דומה, אני לא הייתי הראשונה שנוצלה כך. קיווינו שהעתיד הצפוי לנו יהיה ורוד יותר מן העבר.
"בלילה, לאחר כיבוי האורות, טיפסה אלי אותה ז'אן ועלתה ושכבה לצידי במיטתי. המזרון העירום שלי היה קר, ולרשותי עמדה רק שמיכת צמר דקה אחת בה התכסיתי. ז'אן הביאה איתה את השמיכה שלה, נכנסה תחת השמיכה שלי, וכיסתה את שתינו בשמיכה הנוספת שלה. חום גופה משך אותי, ואני הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה. כך ישנו חבוקות זו בזרועותיה של זו כל הלילה, וכן בלילות הבאים עד לנסיעה.
"ז'אן סיפרה לי שברחה מבית אביה. בלידתה מתה אימה, ואביה האשים אותה במותה. הוא גידל את התינוקת שהיתה לילדה, אולם משעה שהגיעה לגיל נערות, דרש ממנה אביה למלא את מקום אימה. הנערה, שלא ידעה מטוב ועד רע נענתה לדרישותיו של אביה, ושכבה במיטתו מספר שנים. אביה הזהיר אותה לשמור את יחסיהם בסוד, לבל יוודעו לאיש בכפר, וכך עשתה. על מנת שלא תיכנס להיריון, היה בועל אותה מצידו השני של גופה, בהותירו אותה בתולה. יום אחד הגיע לכפרם מורה חדש. ז'אן זה מכבר לא הלכה לבית הספר, מפני שהיתה צריכה לסייע לאביה בעבודה. אולם חברותיה סיפרו לה על המורה החדש שהיה בחור צעיר, כבן עשרים חמש, בעל גוף אתלטי, שער שחור חלק, ופנים נאים ביותר. ז'אן התאהבה בו מיד. במשך כמה שבועות נפגשה איתו בחשאי אף על פי שהתביישה לספר לו על יחסיה עם אביה. זאת, עד שאביה גילה לאן היא נעלמת באמצע יום העבודה ופנה לראשי הכפר. הוא האשים את המורה החדש בכך שפיתה את בתו הקטינה. המורה נאסר וסולק מהכפר. באותו לילה, כפת אותה אביה למיטה, והצליף בה בחגורתו עד זוב דם. שלושה ימים שכבה ז'אן במיטתה בלי יכולת לזוז. כששבו אליה כוחותיה ברחה מבית אביה ומהכפר, ולאחר אינספור הרפתקאות שלא כן המקום לספר עליהן, התגלגלה לכאן.
לפני 15 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 10:15
