הגהנום כבר פה

למחרת בבוקר חשבתי לרתום לשירותי שני אסירים על מנת לסייע לי לרהט את תא ההמתנה. אולם, במחשבה שניה החלטתי שעדיף שהשמועה על הימצאה של לי-אן בכלא תתעכב מעט. מניסיון של שלושים שנה בין הכתלים הללו הייתי צריך להבין שלא היתה לכך כל תקווה ממשית. ובעת ארוחת הצהריים, כשישבו כל האסירים ליד שולחנותיהם ועליהם מגשי האוכל, החלו לתופף בכפות המרק שלהם על גבי שולחנות המתכת בקצב:
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן.
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן.
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן. ..."
רק משאיימו הסוהרים להתיז גז מדמיע לתוך חדר האוכל שקטה מעט הסערה.

על כל פנים, באותו בוקר, כשעדין מפעמת בי התקווה לשמור בסוד על האסירה שלי, גררתי בעצמי מיטה, ומזרון, וארונית בגדים קטנה. פתחתי את דלת תא ההמתנה, ומצאתי את לי-אן שוכבת בפינת החדר על גבי שמיכה אחת, ומכוסה בשניה. לקול שקשוק המנעול והבריח התעוררה, והביטה בי בעיניה השחורות והגדולות מבעד למסך השיער.

רמזתי לה לקום, והיא קמה. נעמדה שקטה במרכז החדר במבט מושפל. נראה היה כי היא נכונה לקבל עליה בצייתנות כל גזרה שיטיל עליה הגורל. 'הבאתי לך כמה דברים', אמרתי לה בטון רך, לפני שנזכרתי שהיא לא מבינה אף מלה מדברי. נקשתי באצבעי והיא הרימה את פניה אלי, החוויתי לעבר המסדרון, והזמנתי אותה להתקרב אלי. היא פסעה מספר צעדים, ובהגיעה לדלת ראתה את המיטה, המזרון והארונית שהבאתי. היא חייכה אלי חיוך קטן של הכרת תודה, ועמדה בשקט במקומה. ניגשתי לארונית, וסימנתי לה לעזור לי להכניס אותה לתא. אחר כך הכנסנו יחד את המיטה והמזרון, וכך קיבל התא מעט תוכן. לי-אן פרשה את אחת השמיכות על המזרון, ואת השניה קיפלה, ועליה הניחה את הכרית שלה. את ספל המתכת, ובקבוק המים שחציו היה עתה ריק, הניחה על הארונית הקטנה.

הדלי שעמד בפינה היה ריק, היא לא השתמשה בו במהלך הלילה. תיארתי לעצמי שהיא צריכה להתפנות, ולהתרחץ את רחצת הבוקר שלה. היה עלי לקחתה למעלה, אל חדר הרחצה הצמוד למשרד. ההלם הראשוני של הכלא, כך סברתי כבר פג ממנה, והיא, בהיותה חסרת תקווה, עשויה לבצע כל מעשה נואש. בתנועת יד ציוויתי עליה להסתובב, ולקחתי את ידיה מאחורי גבה. כפתתי אותן באזיקים, והוספתי זוג אזיקים נוסף לרגליה. זאת תיהפך השגרה בימים הבאים, כשאוביל אותה מהתא אל המשרד למעלה, או בחזרה מהמשרד אל התא. אם כי, שם למעלה, אסיר מעליה את אזיקי הידיים, ואותיר עליה רק את הכבלים שלקרסוליה.

אני חוזר לעיין בדפים שכתבה.

"בלילה אחד, הופיעה האשה והעירה אותנו בחצות. 'קומו בנות, הגיעה השעה.' כולנו זינקנו ממיטותינו, ואחזנו כל אחת בצרורה. רציתי להחזיק את כל בגדי ארוזים במזוודה, כך שבשעת הצורך לא אתעכב באריזה. אולם לחלק מהבנות שהיו איתנו בחדר לא היו בגדים להחלפה, ואני השאלתי להן משלי. עתה נותרה מזוודתי כמעט ריקה. ז'אן עמדה לידי, וידיה ריקות. הבגדים שלגופה היוו את כל רכושה עלי אדמות. 'לא את, ז'אן', אמרה האשה, 'את נשארת כאן, עד לנסיעה הבאה.'

"התחבקנו ז'אן ואני, ופרצנו בבכי זו על כתפי חברתה. איחלנו זו לזו את כל הטוב שבעולם. והבטחנו זו לזו, שננצור את ידידותינו לעד. קיווינו שגלגל הגורל יסתובב לו כך שעוד יפגיש אותנו שוב בעתיד. ז'אן הצמידה את שפתיה לשפתי, ונשקה לי כך. היתה זאת הנשיקה הראשונה שנושקתי על שפתי, והיא היתה מתוקה.

"ההפלגה לטאיוואן היתה קשה. הסירה היתה ישנה ורעועה, הגלים היו גבוהים, הרוח והגשם היכו בנו ללא רחם. כל הבנות, כולל אותי הקאנו את כל מה שאכלנו בערב הקודם. מלבדנו, היו בסירה שני אנשים. אחד שהיה הקפטן, והאחר עוזרו. העוזר דרש מאיתנו כל הזמן להקיא אך ורק מעבר לדופן הסירה. אחת הבנות נשענה מעט יותר מדי מעבר לדופן, ונפלה למים הגועשים. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

"המים החלו להצטבר בתוך הסירה, ומכובד המשקל היתה סכנת טביעה. הקפטן ציווה להשליך לים את כל הדברים המיותרים על הסיפון, כולל כל החפצים שלנו. מזוודתי עם מעט הבגדים שבה נעלמה במעמקי מצולות הים. הקפטן שב וקילל את אלי הים, ואיים להקריב להן קורבן אדם אם לא תישכח הסערה. למזלנו הגענו לחוף טאיוואן לפני שעלה בידו לממש את זממו.

"על החוף קיבלו אותנו שלושה בחורים, שדחסו את כולנו לתא האחורי של טנדר קטן. היו בו שישה מקומות ישיבה, ובהם הצטופפנו אחת עשרה בנות. הדרך הלא סלולה היתה קשה, וכולנו חטפנו מכות מתקרת הטנדר, מהמושבים, וזאת מזאת. לבסוף, לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו לבית והוכנסו אליו. בכניסתנו הופרדנו לארבע שלשות, אם כי שלשה אחת היתה חסרה בגלל זו שטבעה ונעלמה. הצעידו את השלישיה שאני נכללתי בתוכה לאגף הימני של הבניין, ויותר לא ראיתי את שאר הבנות שהיו עד כה שותפותי למסע.

"רועדות ורטובות עד לשד עצמותינו, הוכנסנו שלושתינו לחדר שבערה בו אש חמה בתוך תנור שהוסק על ידי עצים. האיש שהכניס אותנו פנימה דרש מאיתנו לפשוט את הבגדים הרטובים, והושיט לנו חלוקי רחצה יבשים, אשר במשך שלושת הימים הבאים יהיה פריט הלבוש היחיד שלנו.

"בחדר היתה מיטה כפולה גדולה עם מזרון רך, וסדיני משי לבן. החדר היה חמים ונעים, ולאחר תלאות המסע שמחנו שלושתינו לבלות את שארית הלילה ואת כל הבוקר שלמחרת במיטה. שתי הבנות האחרות נצמדו זו לזו, וליטפו האחת את השניה. אני נותרתי גלגל חמישי בעגלה. הסתובבתי והפניתי להן את גבי, חבקתי בידי את הכרית בדמותי שלא את הכרית אני חובקת אלא את ז'אן, וכך נרדמתי."