הגהנום כבר פה

בדרך אל המשרד פגשנו את מנהל הכלא.
"לאן?" שאל.
"נראה לי יותר מעשי לתת לה להשתמש בחדר הרחצה של המשרד, מאשר כל פתרון אחר", עניתי לו, "מה דעתך?"
"המממ,", הרהר, "אתה צודק. בינתיים שיהיה ככה."
"אוקיי", הפטרתי ומיהרתי להיפטר ממנו. לא סבלתי את השחצנות והיהירות שנדפה מפניו.

פתחתי את דלת המשרד, והכנסתי את לי-אן פנימה. נעלתי את הדלת מאחורי, לכאורה, כדי שלא תוכל לברוח. אבל האמת היא שלא רציתי מבקרים מזדמנים מבחוץ. הסרתי מעל ידיה את האזיקים, והובלתי אותה לחדר הרחצה. שם הושטתי לה כמה דברים שהכנתי עבורה בעוד מועד. מברשת שיניים ומשחה, סבון, מגבת, וזוג תחתונים להחלפה. מברשת שיער לא מצאתי בקנטינת הכלא, ולעת עתה תיאלץ להסתפק במסרק קטן. טרחתי מראש לסלק מהחדר כל פריט אחר, שחששתי שהיא עלולה להשתמש בו לטובתה. הותרתי אותה בחדר הרחצה, ויצאתי למשרד. דלת החדר נותרה פתוחה. הכיור והאמבטיה היו מוסתרים, אבל יכולתי לראותה כשישבה על האסלה. לפני שהתיישבה עליה הפשילה את מכנסיה ותחתוניה כלפי מטה, אולם החולצה הגדולה הסתירה את ערוותה. התביישתי בעצמי על האכזבה הקלה, והסבתי את מבטי ממנה.

בזמן ששהתה שם, מזגתי לעצמי עוד כוס קפה מתוך הקנקן שעמד על הכירה החשמלית הקטנה. מוקדם בבוקר, לאחר שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי בחדר האוכל לסגל, ליקטתי משם מספר מצרכים עבורה. קנקן קפה, מספר פרוסות לחם, גבינה לבנה, וצלוחית ריבה, שעמדו עתה מסודרים על מגש, ממתינים לה. בתחילה, היה נדמה היה לי כי היא מאריכה בכוונה את שהותה שם בחדר הרחצה, אולם כשיצאה ראיתי שספל הקפה שלי נותר עדין חצי מלא, כך שלא ייתכן ששהתה שם זמן רב. היא עשתה את המוטל עליה בזריזות ויעילות, וחזרה אלי.

הצבעתי על המגש שניצב על שולחן הקפה שבצד. היא הנהנה והתקרבה אליו. ליד שולחן הקפה ניצבו שתי כורסאות עור משובחות. היא נעצרה ליד אחת הכורסאות והביטה אלי, מבקשת את רשותי להתיישב עליה. החוויתי בידי לעבר הכורסה, והזמנתי אותה להתיישב בה. היא התיישבה על הכורסה שלפה את כפות רגליה האזוקות מהקבקבים, ואספה אותן תחתיה לישיבה מזרחית. למרות בגדיה המגושמים, הבחנתי בחינניות בה התכופפה אל השולחן ולקחה לידיה את המגש. הניחה אותו על ירכיה, והחלה לאכול את מה שעליו. הבטתי בה בדממה.

לאחר שסיימה את הלחם, הגבינה והריבה, הניחה את המגש חזרה על השולחן. הצבעתי על קנקן הקפה שעמד על הכירה. היא קמה ממקומה, דידתה אל הכירה, ומזגה לעצמה ספל קפה. בלכתה שקשקה שרשרת הכבלים, והשמיעה צלצול על הרצפה. היא החזיקה את ספל הקפה בין שתי ידיה, בניסיון לחממן. דמותה הצנומה הנתונה בבגדים הגדולים בשני מספרים עליה נראתה לי לפתע אבודה. אבל מיד ניערתי ממוחי את המחשבות הללו. זכרתי מי היא, ומדוע היא כאן, ומה התפקיד שלי אל מולה. זירזתי אותה לסיים את הקפה, שוב כפתתי את ידיה מאחורי גבה, הפעם בלי משים (ואולי בכוונה?) הידקתי חזק מדי את האזיקים, והיא נשכה את שפתיה בכאב, אבל לא הוציאה מלה. הובלתי אותה חזרה אל התא שלה. שם הסרתי מעליה את אזיקי הידיים והרגליים טרקתי מאחורי את הדלת, הברחתי את הבריח, נעלתי את המנעול, ועזבתי אותה לנפשה.