הגהנום כבר פה

בושתי בעצמי על היחס הנוקשה שנתתי לה. אומנם היא אסירה, רוצחת, שפוטה. אבל בכל שנות שירותי בכלא, נטיתי תמיד להפריד בין האדם למעשיו. לא היתה אפשרות אחרת. לא יכולתי לטפל באנשים אילו ראיתי לנגד עיניי רק את הצד הרע. למדתי שבכל רע יש טוב, כמו שבכל טוב יש רע. למדתי שגם אסיר מורשע הוא בן אדם, ותפקידי איננו להעניש אותו מעבר לעונש שכבר הושת עליו. הבנתי שהיחס הנוקשה שלי כלפיה נבע ממניעים פנימיים שלי, ושלא באשמתה. מה היו אותם מניעים טרם הבנתי לגמרי. באותה שעה חשבתי לעצמי שזה מנגנון הגנה שבניתי לי, על מנת שלא אקשור איתה יחסי קירבה. הן היה עלי תפקיד לבצע, בעוד שבועיים.

החלטתי למצוא דרך לכפר על היחס הנוקשה שהפגנתי כלפיה. ניסיתי לחשוב על מנחה שאוכל להביא לה. סרקתי את החדר בו ישבתי, וניסיתי לראות מה ניתן לתת לה, מבלי לשבור את כללי הביטחון והאבטחה. עיניי נחו על עציץ שעמד ליד החלון. לא היכרתי את סוג הצמח, ופרחיו האדומים היו נבולים במידת מה. מזה כשבוע, מאז יצא סגן המנהל לחופשה, שאף אחד לא טרח להשקותו. קמתי ממקומי וניגשתי אליו. מיששתי בידי ברכות את העלים הקטיפתיים, בעוד מחשבותי חולפות ובאות ושוב חולפות הלאה. לבסוף, נטלתי באחת מידי את העציץ הקטן, ובשניה לקחתי עימי שני בקבוקי מים. ירדתי אל התא שלה, ופתחתי את הדלת.

היא ישבה על המיטה שלה, ורגליה אסופות אל החזה שלה. בראותה אותי, הרימה לרגע את פניה, ומיד אחר כך השפילה את מבטה. נכנסתי פנימה לחדר, והנחתי את העציץ על הארונית, ולצידו את שני בקבוקי המים. 'הנה, בשבילך', אמרתי בתקווה שתבין את דבריי.

שוב הרימה את מבטה אלי, וחייכה. בתנועה מהוססת נטלה את כף ידי בידיה, קירבה אותה אל שפתיה ונישקה. לא מחיתי, ונתתי לה להשלים את המחווה. היא קמה ממיטתה, נטלה את אחד הבקבוקים והשקתה את העציץ. ניצני חיים שבו אל הצמח, והוא זקף מעט את עליו. בימים הבאים אראה כיצד היא מעניקה חיים לצמח, בעוד חייה שלה הולכים וקמלים לנגד עיניי.

היא המשיכה לעמוד ליד הצמח, ולהתבונן בו. ראשה היה שמוט מעט לחזה, בעמידה מבויישת שכזאת. דימיתי לנפשי שהיא מהרהרת במעשיה, ובושה בהם. רגש קל של חמלה חלף בי, לפני ששחטתי אותו בסכין חדה. אסור לי לפתח כלפיה רגשות. אסור לי להתקרב אליה. הייתי צריך לצאת בו ברגע מהחדר, אבל רגליי כמו ניטעו ברצפה, כאילו רותקו במסמרות של פלדה. עמדתי שם והבטתי בה מביטה בצמח בדממה.

כך עברו מספר דקות ארוכות ורק בסופן התעשתתי. רציתי לתקשר איתה. רציתי לשמוע ממנה מדוע עשתה מה שעשתה. רציתי שתתוודא בפני על חטאה. רציתי שתבקש ממני להענישה. רציתי שתביא אותי לסלוח לה. רציתי שתסלח לי מראש על מה שאעשה לה.

אבל לא היתה שום שפה משותפת בינינו. היא דיברה סינית בלבד. איך אוכל לתקשר איתה במחוות יד, ובשפת גוף בלבד?

לבסוף עלה במוחי רעיון. אבקש ממנה להעלות את סיפורה על הכתב. קיוויתי שאצליח לפענח אותו בעזרת ידיעותי ביפנית, ובעזרת המילון. בתחושה של שליחות שלפני ביצוע משימה פניתי ויצאתי מהחדר. בדיוק לפני שסגרתי את דלת התא, הרימה את ראשה והביטה בי. אינני יודע לומר בוודאות, אבל מבעד למסך שערותיה, דימיתי לראות בפניה מבט של צער.

הצלחתי לארגן שולחן ושני כיסאות מפלסטיק. למה שניים, למה לא מספיק אחד? לא נתתי לכך תשובה. חזרתי לחדרה ואיתי השולחן ושני הכיסאות. על השולחן הנחתי בלוק דפים ועט. היא הביטה בי בתמיהה. הצבעתי באצבעי על חזה, ואחר כך החוויתי תנועת קשקוש באוויר, כאומר לה: 'את - תכתבי'. היא הנהנה בהבנה. במשך הימים הבאים היא תמלא את הדפים שבבלוק בסימניות הסיניות המסובכות. לעיתים אצליח להבין את משפטיה בקלות, אולם לרוב אתייגע דקות ארוכות על כל משפט. היא כותבת שעה אחת ביום, לי לוקח עשר שעות ויותר לפענח את מה שכתבה. זה לא אכפת לי. יש לי זמן. אין לי שום דבר אחר לעשותו בינתיים, מלבד לקרוא את הכתב הסיני הצפוף והקטן. התקשורת הזאת בינינו תעסיק את שנינו במשך הימים הבאים, וכך נהיה יחד, למרות שאני בחדרי, והיא שם למטה, בתא.