הגהנום כבר פה

עיתוני סוף השבוע היו מלאים בסיפור של לי-אן. כתב האישום ייחס לה הסתננות בלתי חוקית לארץ במטרה לעסוק בזנות, שידול לזנות, עבודה בבית בושת ולבסוף רצח למטרות שוד. השגרירות הסינית, במטרה לצמצם את הנזקים, מינתה לה עורך דין שהפציר בה להודות בכתב האישום במלואו, ולבקש את רחמי בית המשפט. עורך הדין הסביר לה שבאווירה הקיימת בארץ, אף אחד לא יאמין לסיפור שלה. מוטב לה שלא להרגיז את חבר השופטים, ולקצר את הליכי המשפט. ואכן, לפי עצתו של עורך הדין נהגה, והודתה בכל סעיפי כתב האישום. לאחר שהתחלתי לקרוא את הסיפור שלה, חשדתי שעורך הדין לא תרגם לה את כתב האישום לסינית מלה במלה. ואכן, משתרגמתי עבורה את מה שנכתב עליה בעיתונים, הניעה את ראשה מצד לצד ודמעות זלגו מעיניה.
"זה לא נכון, זה בכלל לא נכון", שרבטה.
"זה מה שכתוב בעיתונים", כתבתי לה חזרה, "וזה גם מה שהודית בו, בבית המשפט."
"עורך הדין שיקר לי", כתבה ודמעה זלגה מעיניה, "כל מה שעניין אותו זה לסיים את המשפט כמה שיותר מהר."
ריחמתי עליה. אין לה נפש אחת בעולם שתקשיב לה, שתשמע את סיפורה, שתאמין לה. אף אחד מלבדי לא מתעניין בה. ואני - לי שמור התפקיד הנורא. רגש עז של חמלה הציף אותי, ובלי משים אחזתי בה וחיבקתי אותה בזרועותי. היא נשברה והתייפחה על כתפי.

ושוב התגנבו למוחי מחשבות אחרות. היא עובדת זרה, היא זונה, היא רוצחת. היא הורשעה בדין, ונגזר עליה עונש מוות. אני יכול לגלות אמפתיה למצבה, אבל אסור לי לרחם עליה. אסור לי לרחם עליה. אסור לי לרחם עליה. הרפיתי את החיבוק שלי, והיא אט אט ניתקה ממני. היא חשה את הקור ששב ונדף ממני, ראיתי שנפגעה והתכנסה בתוך עצמה מחדש. משכתי בזרועה, והצבעתי על בלוק הדפים. 'תכתבי לי', אמרתי בעברית בהצביעי על העט והנייר. היא לא הגיבה. באותו לילה לא כתבה לי אף שורה, ורק למחרת חזרה להמשיך לכתוב את סיפורה. אבל בל נקדים את המאוחר.

למחרת בבוקר, כנהגנו מדי יום, באתי לתאה, כבלתי את ידיה ורגליה, והובלתי אותה לחדר הרחצה הצמוד למשרד. לאחר שהסרתי את הכבלים מידיה, דידתה ונכנסה לחדר האמבטיה, וסגרה אחריה את הדלת. מיהרתי ופתחתי את הדלת, מפני שחששתי ממה שהיא עלולה לעשות שם. אבל האמבטיה היתה ריקה מכל חפץ מסוכן. היו שם רק כלי הרחצה שלה. בבושת פנים סגרתי מאחורי את הדלת, והותרתי אותה שם לבדה. לאחר מספר דקות שבהן ישבתי בכיסאי וכססתי את ציפורני, פתחה את הדלת ויצאה. בהיותה בחדר האמבטיה סירקה את שערה לאחור, ובעזרת גומי שהוציאה מתחתוניה קשרה אותו בעורפה. שלא כרגיל, ראשה היה מורם, ולמרות שרגליה היו נתונות בכבלים, רוחה לא היתה כנועה. היא סירבה לאכול את ארוחת הבוקר, והסתפקה בכוס קפה בלבד. משסיימה אותה, הפנתה לי את גבה והעבירה את ידיה לאחור נתונות זו בזו - כמו מצפה שאכבול אותה. כך עמדה בגבה מולי, מתריסה, ממתינה.

החלטתי לא להגיב, ולראות מי משנינו יישבר לראשונה. ישבתי לי בכסאי, והתעסקתי בניירות שלפני. לא שהיה לי הרבה מה לעשות בהם. סתם ככה, שוב קראתי את התרגום שערכתי לדפים שכתבה עד עכשיו, פתחתי את המילון, חיפשתי פירוש של עוד סימניות שבהם פקפקתי, סגרתי את המילון, ושוב פשפשתי בניירותי. כל אותה עת עמדה בגבה אלי, ידיה וכתפיה משוכות לאחור, והחזה שלה בולט לפנים. לאחר כחצי שעה של עמידה כזאת החלה להיחלש - כתפיה החלו נשמטות, וידיה נפרדו ונפלו הצידה. היא מיהרה להשיב אותן לאחור, אבל לאחר עוד מספר דקות שוב נשמטו לה. ראיתי שהיא די קרובה למשבר הפיזי, ושהיא מודעת לכך. הבחנתי שהיא חושקת שיניים ומתמידה בשלה, אבל יודעת שלא תוכל לעמוד כך עוד זמן רב. לא רציתי לשבור אותה ממש. רציתי שתדע שאני יכול לשבור אותה אם ארצה, ושתדע שאני יכול גם לוותר. קמתי ממקומי, ונעמדתי לידה. היא הזדקפה עוד. הנחתי את גב כף ידי על הלחי שלה, וליטפתי אותה. זו היתה הפעם הראשונה שממש היבטתי ארוכות בפניה בשלמותם, מבלי ששערה הארוך יכסה לפחות חלק מהם. כשנגעה כף ידי בלחיה הרימה את ראשה מעט. אבל כשהגיעה אל שפתיה נישקה אותה והשפילה את מבטה. השגתי את מבוקשי, ולא היה צורך בדבר מעבר לכך.

לקחתי דף ורשמתי עליו:
"תמשיכי לכתוב לי. אני מאמין לכל מלה שאת כותבת."
היא הביטה בדף והנהנה. ארזתי את שאר ארוחת הבוקר בתוך מפיות נייר, ולקחתי אותה איתנו למטה, לתא. בהמשך הבוקר אכלה את כל מה שהיה. באותו יום כתבה לי שני עמודים, להשלים את החוסר מאתמול.