ככה זה בא ממני

כבר שנה עברה מאז שחשתי על עצמי לראשונה את הדאגה של אב לבנו החייל בצבא הנמצא במלחמה.

גם במלחמת ההתשה בה נפצעתי וגם במלחמת יום כיפור בה כבר הייתי מילואימניק, לא הבנתי בתוככי תוכי את החרדה והדאגה של הורי לשלושת בניהם המשרתים.
במלחמת לבנון השנייה כבר הבנתי היטב את מה שחשו הם בזמנו.

מן הדרום עליתי לפני שנה כמתנדב במשטרה לעזור לשוטרי מג"ב בצפון, להיות עוד אחד בשטח, לתת עזרה אם צריך, לפקוח עין, לסייר, למלא מקומו של איש חסר.

יש וישאלו מה מחפשים להם אנשים כמוני שכבר מזמן שוחררו מן המילואים ואשר גילם קרוב יותר לשישים מאשר לחמישים לקום ולעזוב מקום בטוח וללכת אל המרחבים בצפון שסכנה בהם.
לי זו לא הייתה שאלה, זו הייתה חובה פנימית לנסות ולעזור, במשהו לתת מעצמי למאמץ.
זה לא עניין פוליטי, חס וחלילה, זה משהו מבפנים שדחף אותי לכך.
הרי מישהו מוכרח לעשות את המלאכה.

שם, בצפון הגועש, כל הזמן היינו בתנועה, לכסות עוד שטח, לעבור עוד נקודה. כאשר נמצאים בפעילות רצופה פחות חושבים על דברים אחרים, אבל בתוכי כל הזמן הזה בצבצה הדאגה, מזדחלת לה אל תוך המחשבות.

תחושת הדאגה התעצמה כאשר קיבלתי שם, בצפון החם, את הידיעה הקשה על נפילתו של חייל צעיר אותו הכרתי מאז שנולד שנפל לא רחוק מן המקום בו הייתי.

היום, בני בקבע, ביחידה מובחרת כדבר ברור ומובן בשבילו שאם אפשר עליו לתרום ככל שיוכל.
ואני גם כיום כאשר אין מלחמה הדאגה לא מרפה ותמיד קיים החשש.

תסלחו לי כולכם, אני לא מבין, לעזאזל, מדוע יש כאלה שחושבים שצריך לשחרר אותם מהתגייסות למן המדינה. לא בגלל שיש בהם מום פיזי, לא בגלל שהם באמת לא יכולים, אלא מפני שהם פשוט לא רוצים.

הם מתרצים את עצמם במילים יפות של פאצפיזם ואינדיבידואליזם וערכיות רוחנית ותורתם אומנותם ותירוץ כזה או אחר..., אפילו לשירות לאומי הם לא מוכנים.
כאילו שאין סכנה קיומית על המדינה הזו, מאויבינו שבחוץ ומן הפערים החברתיים שבפנים המשוועים לכוח אדם לטיפול בהם ולשיפור המצב.

בזמן שבבתים רבים בישראל קיימת הדאגה והחשש מפני הלא נודע, כאשר גברים עוזבים את שגרת חייהם ויוצאים לימים קשים של מילואים, הם עושים לעצמם חיים קלים.
לא חייבים כלום, לא תורמים כלום מעצמם.
ויש להם כוח ויכולת לתרום ולתרום רבות, פשוט אין להם את הרצון לכך

למה אני כותב כל זאת?, רק כי רציתי לומר לכם שאני סתם אחד פראייר.

פראייר הייתי וכל עוד אני יכול גם אמשיך להיות פראייר ולהתנדב..