ככה זה בא ממני

פעמים מספר נקרתה ההזדמנות בשבילי להגיע, להרגיש את הנגיעה ולנגוע.
אף פעם לא תכננתי שכך יהיה, באופן מקרי לחלוטין מצאתי עצמי בוהה מנקודת התצפית בדלת הפתוחה המוליכה אל ההיכל שבו מתגשמות המשאלות ולא היה בי האומץ ולא יכולתי להתקדם עוד.

איזה כוח נעלם הוביל אותי, מבלי שאתכוון לכך, אל המקום, אלא כאשר הייתי ממש על סף הדלת הוא נגוז לפתע ונעלם לו כלעומת שבא ואני שהייתי בטוח שיש לי את כל הכוחות שצריך, מצאתי עצמי נסער ומתלבט, במוחי המו קולות שונים ומשונים עד שלבסוף בנקודה בה צריך להחליט האם להמשיך הלאה או לשוב חזרה, נשאוני רגלי לפינות אחרות.

איני יודע מתי תבוא לה ההזדמנות הנוספת בה אעמוד שוב אל מול אותה הדלת.
איני יוזם דבר ואיני מתכנן דבר, בתוכי תוכי אני בעמדת המתנה, ממתין ומצפה שתבוא לה השעה בה שוב אעמוד על מול אותה הדלת.

נסתרות דרכיו של העתיד, אלא שהפעם אני מאמין קצת יותר בתוך תוכי שאני כבר הרבה יותר מוכן וכי בפעם הבאה, שלא ברור לי מועדה, אעמוד שוב מול אותה הדלת ואתלבט.
אלא שלבסוף, אחר כבוד, אעבור את סף אותה הדלת בדרכי קדימה.

בתת המודע של מרתפי מוחי מהדהדת לה ההכרה שהגיע הזמן וכי באה העת ללכת ולהגיע, להרגיש את הנגיעה גם לנגוע, לחצות את סף הדלת פנימה...