ככה זה בא ממני

איני יודע, האם גם לכם קרה כדבר הזה.

לתומי פתחתי את העיתון ובין שלל העמודים והמודעות גם מצאתי עצמי מרפרף בעמוד של מודעות האבל.
זה הרגל של שנים אצלי, לרפרף על מודעות האבל.

לפתע הלב מחסיר פעימה.
במסגרת השחורה מופיע שמו של קרוב משפחה, אדם צעיר יחסית.
הלוויה עוד חצי שעה.
ללוויה לא אגיע, מביתי לביתו לפחות שלוש וחצי שעות נסיעה.

בתחילה בא ההלם, בכלל לא ידעתי שהוא חולה, אחר כך אני נזכר שלפני שנים לחששו על בעיה כזו או אחרת, משהו לא ברור.

אחר כך עולים בי הזיכרונות המשותפים מן הפעמים בהן בילינו יחד, מגיל הילדות ועד לפגישתנו האחרונה שהייתה לפני שנתיים?, שלוש?, אולי ארבע שנים?

"רגע", אני שואל עצמי, "איך זה ולמה שלא הודיעו לנו?".
אחר כך אני מהרהר ביני לבין עצמי ונזכר שבעצם גם אני לא הודעתי לרבים מקרובי משפחתי כאשר מביתי יצאה לוויה...

אני חושב לעצמי, תמיד קיים המעגל המשפחתי הראשון, בני המשפחה הקרובים ממש, קרבה ראשונית כמו שמגדירים לפעמים, אלה אשר על כל צד ושעל של שמחה ועצב שלנו, גם שלהם, אנחנו עוברים זאת יחד.

אלא שקיימת גם "הפזורה", אותם חלקי משפחה שהם "קצת יותר רחוקים" ולעתים, מפליא עד כמה מרחק הזמן וטלטלת החיים גורמת לנו לשכוח, גם להישכח, אל חלקי משפחה אלה.

לפתע אני תופס עד כמה אנחנו מסתגרים בתוך הקונכייה שלנו וכל אחד חי את חייו בחוג החברתי המצומצם שלו ושוכח, גם נשכח, עד ש!!...
עד שלפתע באה הטלטלה ואז נזכרים שיש עוד משפחה, שיש עוד אנשים שאתם חווינו חוויות והיו לנו שמחות ועצב כאלה ואחרים, אבל עם סערת השנים והחיים, "התרחקנו".

היום, אני נוסע שוב אל משפחתו שבצפון הרחוק, לפני שנים הייתי אצלם בחגיגת בר מצווה מפוארת.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי...