ככה זה בא ממני

היא רכה שכזאת.
יש לה גוף מלא המבטא רכות, מכפות רגליה ועד ראשה המתולתל בשער שחור גולש, כולה משדרת רכות עוטפת, רכות אוהבת.

קולה השקט כל כך, מתנגן וערב לאוזן.
לעתים בכל מפגש אני מבקש ממנה שתרים מעט את קולה, מזכיר לה שוב שהדף האוויר הארור גרם לנזקים שלעולם לא יתוקנו וכשהיא מדברת חלש מדי הצלצול התמידי של אוזניי מכסה על קולה, בדומה לנגן מלווה שעצמת נגינתו עולה על זו של הזמר אותו הוא מלווה עד שאין הקהל שומע כלל את קולו של הזמר.

היא לא מצווה, היא לא מבקשת, היא מסבירה ומנחה ומלמדת.
מבלי שבכלל תתכוון לכך, היא שולטת בי שליטה ללא מצרים, היא מכוונת את השיחה, את הנגיעות, את המבטים, את הנשימות ואת הנשיפות ואת תנועות הגוף.

כל פעם מחדש אני תוהה למה היא מחכה להסכמתי כדי שתסיר את בגדי במו ידיה ממני, מדוע שואלת היא אותי כל פעם מחדש האם זה בסדר מבחינתי שהיא תסיר לפני את בגדיה.

אחר כך, כשאני ערום למולה והיא עירומה למולי ואנחנו מחזיקים ידיים ומביטים עמוק בעיניים, כשהיא רוצה לחזק בי תחושה כזו או אחרת, היא שואלת בשיא הטבעיות האם זה בסדר מצדי שהיא תיגע בי, בגופי....

ואני כמובן מסכים לה לנגוע ומנסה בלי מילים לומר לה את מה שאני חש ברגעים האלה, בעיקר אם מתמזל מזלי ואנו לרגע מחבקים ושדיה נמעכים אל חזי וזקפתי נושקת למפשעתה מלאת השער והרגע הקצר הזה ממלא אותי כל כך.
למן הרגע הראשון חשתי כל כך פתוח וגלוי אליה, דרך השתיקה ומבט העיניים.

אני בכלל לא רוצה שהיא תשאל אותי אם אפשר לנגוע בי, אלא רוצה שהיא כל הזמן תיגע בי, בכל גופי, שתפשפש בי עד בלי די, שתחפור בתוכי ותגלה את החבוי בתוכי שאיני יודע עליו כמעט דבר ותוציא ממני את השלהבת, שתעצים בי את כל התחושות עד שאשאג החוצה את ההתנפצות שבתוכי.

ואחר כך שתדריך אותי כיצד לנגוע בה ולחפור בתוכה ולדעת עד כמה הנגיעה שלי בה נפלאה לה כשם שנגיעותיה נפלאות לי.

אבל, היא המדריכה הקובעת את הדרך ואת המינון והקצב ואני התלמיד הולך לצידה, לצידה ואיתה.
וממנה למדתי עד כמה ההליכה האיטית והסבלנות עם ההסתכלות פנימה יש בהם כדי ללמוד ולגלות ממדים חדשים בתוכי.

זאת לא גיליתי לה, עד כמה בסתר לבי אני מתמסר לה והיא בכלל לא מנסה להיות לשולטת אלא להיות לי למנחה ומדריכה ונוגעת בגוף ונפש ושותפה ברגעים של קסם...