ככה זה בא ממני

אמש בזמן שהייתי שקוע בעניין כלשהו הראו בטלביזיה תחקיר המצביע על אובדן הפרטיות שלנו.
עד שזוגתי לא הפנתה את תשומת לבי אליו בכלל לא הייתי מודע למשדר הזה.

הראו שם אחת שקוראת לעצמה סקסית 23 והיא אמרה שרודפים אותה ואף פוטרה מעבודתה רק בגלל שזוהתה כאחת מן המשתתפות בבלוגים של תפוז.

אני שמדי פעם משתתף בחגיגה הזו לא התרשמתי מן הכתבה שכללה דוגמאות רבות שבהן נחשף האזרח הקטן לעיני אחרים מבלי שיתן דעתו על כך, אם במצלמות אבטחה הפזורות במקומות רבים במחוזותינו, אם דרך הסלולרי שלו, אם בקניות דרך האינטרנט כאשר הוא קונה דבר מה, כאשר הוא רוכש רכב או בכלל למן הרגע שפרטיו רשומים במחשב ממשלתי כלשהו.
אובדן ה"פרטיות", לדעתי, הוא כבר מזמן הרבה יותר עמוק מאשר נדמה.

אני יודע היטב את האזהרה שרצתה זוגתי "לשדר" לי כאשר הפנתה את תשומת לבי לתשדיר, היא יודעת שבלילות אני פעמים רבות מבלה שם, באותו מקום שגם סקסית 23 מבלה.

שעתים שלוש לאחר מכן, באמצע הלילה, כשאני יושב לבדי ולהנאתי מול הצג, הרהרתי לעצמי שבעצם בביתי שלי חסרה לי, לעתים קרובות, "הפרטיות שלי".

אני מרגיש שפעמים רבות אין לי מספיק את "החופש שלי" לצאת מן ההתנהגות הרגילה והמקובלת שלי ולהתנהג אחרת, באופן המשוחרר והמתהולל שבא לי, לשוחח עם רחוקים ממני וליהנות מן החשיפה אלי ושלי.

"הפרטיות שלי" אלה הם הרגעים בהם אני מבלה עם הסודות שלי, שהם באמת רק שלי ומי ששותף להם אינו בהכרח מי מבני משפחתי. ובינינו, יש מישהו שאין לו בכלל סודות שהם רק שלו???

תמיד כאשר אני מנסה לבלות את "הפרטיות שלי", צצות להן מסביב ההפרעות הקטנות שכמעט ומקלקלות את הכל, הילד שפתאום רוצה לראות משהו בטלביזיה באמצע הלילה או לפתע קם לשתות מים, אזעקת "צבע אדום" המקפיצה את מי שכבר ישן לו בטרם יתפוצץ הקאסם, האישה שנרדמת על הספה קרוב מדי וכל רגע היא יכולה פתאום לקום כדי ללכת לישון במיטה, או כאשר היא משתעלת תוך כדי שינה ואי אפשר לדעת אם לא תתעורר עקב כך ותקום מסיבה כזו או אחרת.

הידיעה שכל רגע משהו עלול להשתבש, מנקרת לי בחלקו האחורי של המוח גם כאשר נדמה לי שאני נמצא בשיא הריחוף ומכיוון שכך משהו מטעמו של הרגע במידת מה "מתקלקל לו".

אני חושב שכאשר מדברים על שעות גנובות, מתכוונים בעצם לכך שנמצא לו פרק זמן של "חלון הזדמנויות" שבו אפשר היה לממש את "הפרטיות" שבדרך אחרת נמנעים מלממש אותה כיוון שגורם כזה או אחר מפריע לה.

לעתים, מקנא אני במי שאין הוא צריך "שעות גנובות" לממש את הפרטיות שלו והוא חופשי לקראתה כמעט בכל זמן שיחפוץ לו.

ואז אני שואל עצמי, האם באמת מושא הקנאה שלי, נהנה באופן מלא וחופשי מן הפרטיות שלו או שרק נדמה לי שעומדת לו לגמרי "הפרטיות" שלו אבל למעשה, הוא כמוני וגם אצלו, "הפרטיות שלו" היא בעירבון כל כך מוגבל...