ככה זה בא ממני

לפעמים אני מקנא באלה שת-מ-י-ד יש להם מה לומר, לא חשוב מהו הנושא עליו מדברים.

פעמים רבות כאשר יש כנס משפחתי, או כנס חברתי, אני יושב, מקשיב מן הצד, לעתים רחוקות זורק מילה או שתיים ושוב מתעטף בשתיקתי.

איני יודע האם שתיקתי נובעת מכך שאני מפחד מתגובת האחרים למה שאומר או שאולי בעצם לא הקדשתי כמעט מחשבה בנושא המדובר ולכן אין לי מה לומר.
ואולי, חסר לי הגירוי שידחוף אותי לפתוח את הפה ולהצטרף לפטפטת.

מעטים היו המקרים שבהם הייתי "שותף בכיר" לשיחה וגם אז בדרך כלל הרגשתי שאני במיעוט.

נולדתי שתקן מדי, כנראה.

למרות שנושאי השיחה מתחלפים להם מהר מאד, הרי לגבי רובם אני מגלה שכמעט ואין לי מה לומר כיוון שלא הקדשתי מספיק מחשבה לגביהם, או שאין לי את החשק להתווכח.

מה שמפליא אותי עד מאד זו העובדה שת-מ-י-ד אותם האנשים, הם ת-מ-י-ד יש להם מה לומר בסוגייה שעל הפרק.

אני שואל עצמי, לגביהם, איך זה שתמיד הם הם הדברנים הגדולים, מהיכן להם הבקיאות הזו והיכולת הזו ת-מ-י-ד להיות במרכז העניינים, איך זה שת-מ-י-ד הם יודעים ב-ד-י-ו-ק מה היה, מה צריך לעשות, איפה הטעות!!

מה שמצחיק הוא שלעתים אני הקטן יודע את האמת, אלא שאיני מוצא את הצורך להוכיח את הגדולים והחכמים ממני ולומר אותה אלא אני ממשיך לשבת ולשתוק ולהקשיב להם, לגדולים ממני אשר ת-מ-י-ד יודעים הכל על הכל.

ואם לבסוף מתגלה כי האמת שלהם אינה האמת הנכונה, לא נורא, הם ת-מ-י-ד יישארו הדברנים הגדולים יודעי נסתרות וסוד, כי הרי אנחנו ת-מ-י-ד שוכחים על מה דיברנו חצי שעה קודם.

זה בעצם מה שיש לי לומר, שבהרבה שיחות גם אם יש לי, אז אין לי מה להגיד.
לפעמים גם ההקשבה לאותם שת-מ-י-ד מבינים ויודעים ובקיאים יותר מאחרים, קצת קשה לי!!.

מעניין, האם רק לי זה קורה או שיש עוד כמה שתקנים כמוני במעגלי המשוחחים?