ככה זה בא ממני

יש הפתעות שאני לא אוהב, כמו הבקשה של נועה שארגנה את המפגש שאקח איתי את סיגלית לביתה.

לנועה אי אפשר לסרב, מבט אחד של עיניה הרושפות הבהיר לי שחבל על המילים, לא חשוב שהטרמפ הזה מאריך לי את הנסיעה כמעט בשעתיים, את סיגלית אני מסיע הביתה.

"תפסיק לעקם את האף", אמרה לי נועה, "אתה יכול לראות בבקשה שלי פקודה של הדומית שלך, אפילו שאין לך דומית"..

"לו היית דומית שלי, לפחות הייתי נהנה ממך, רק מלחשוב שאני נוגע בך אני מתרגש", השבתי לה.

"יאללה, חתיכת ווניל, תיקח אותה וזהו", חתמה את השיחה.

סיגלית, הגיעה בטרמפ של זוג שנשאר בצפון, סומכת על המזל שמישהו יסדר לה כבר טרמפ דרומה.
רצה הגורל אני נבחרתי להיות הקורבן.

מאז שהאדון שלה עזב אותה לאנחות וירד מן הארץ לא מצאה סיגלית אדון אחר שיפרוס עליה חסות.

במפגש הייתה קולנית במיוחד, תוצאת שתייה מרובה, מלהגת את התסכול שלה על היותה בודדה.

"איזה אוטו קטן יש לך", ציינה בפני כשנכנסנו לרכב, "אפילו להתמזמז קצת במושב האחורי אי אפשר, שלא לדבר על זיון", אמרה וגיהקה.
אין ספק, היין עלה לראש.

"כמה קטן, ככה אנחנו יותר קרובים", עניתי את התשובה הראשונה שעלתה במוחי כדי להציל את כבודו של הרכב שלי.

"כן, נוח לשלוח ידיים", צחקה והבל אדי אלכוהול הכה באפי.
ללא עכבות הניחה ידה על ברכי ואחר כך ליטפה במעלה רגלי אל מפשעתי.

"כן, באוטו קטן ממש נוח לשלוח ידיים", ציינה ביבושת כשהיא מטלטלת מעט את זקפתי הגדלה והולכת, "יאללה, סע".

ברכתי הגומל כיוון שכמעט ומיד אחר כך נרדמה. למזל הוא שישנה את רוב הדרך, רק כשנכנסו אל עיר מגוריה הערתי אותה כדי שתנחה אותי בדרך להגיע אל ביתה.

קצת אחרי שתיים לפנות בוקר חניתי בחזית ביתה.

"בוא, איתי, אתה חייב קפה חזק", אמרה.
לא הציעה, לא שאלה, בנחרצות קבעה דעתה.

"שתוק רקסי, כלב טיפש כמו בעליו", רטנה אל הכלב שרץ למולנו בנביחות, "תכף אני מכסחת אותך", שלחה אליו בעיטה באוויר והכלב נמלט מהמקום.

"אל תתרגש מהבלגאן, כולם כבר יודעים שאני שונאת לסדר", אמרה לי כשנכנסו לדירתה.

"איך שאת רוצה", צינתי בפיהוק.
בקושי החנקתי את ההפתעה בתוכי למראה התערוכה שהתגלתה על עגלה ליד הטלביזיה.
ויברטורים, פלאגים כאלה ואחרים, משחות, שוט ארוך ושוט קצר ושאר אביזרים נחו בערבוביה לעין כל.

"הדום שלי שירד השאיר לי את הציוד שלו במתנה", הסבירה לי והלכה להכין קפה.

"אז את מכירה אותו היטב", אמרתי לה כשאני מתיישב על הספה ליד השולחן.

"מכירה היטב, בכל הגוף שלי , בכל החורים", שמעתי אותה צוחקת צחוק מתגלגל ועד מהרה באה עם מגש ובו שתי ספלי קפה שחור ועוגיות.

"הקפה ממש רותח", הזהירה אותי.

"אז שיתקרר קצת", אמרתי וניגשתי אל עגלת ציוד הדום. לא כל יום יש לי את העונג לראות ציוד שכזה במלוא תפארתו.

אחזתי בפלאג ארוך ודק בוחן אותו היטב ואחר כך הרמתי פלאג ענק ושאלתי עצמי איך אפשר להכניס לתחת דבר שכזה.

הצלפתי עם שוט הזנבות בידי החשופה, מנסה לאמוד את חוזק ההצלפה. כשהפעלתי את הוויברטור הענק שרטט בידי ציינתי לעצמי בפליאה שאם הוא כאן הרי שלסיגלית נכנס לתוך הכוס משהו שהוא גדול מזין של חמור.

הצמתי את אטבי המתכת לפטמותי וציינתי לעצמי שהם לא מכאיבים כמו שחשבתי וכשהלבשתי את כפפת הלטקס נזכרתי באצבע שלפני זמן רב שיחקה בפי טבעתי.

הצצתי לאחור, סיגלית ישבה מרוכזת ומביטה בי.

"מעניין", אמרתי לה והתיישבתי ללגום מן הקפה.
האמת, לא מצאתי מילה אחרת לרגע הזה.

"כל הכבוד סיגלית",החמאתי לה, "הכנת קפה מצוין, חזק ומעורר".

"באמת?, ככה אתה מרגיש?", חייכה.

"כן, תודה", אמרתי לה ולגמתי את שארית הקפה.

"מה תודה?, תתפשט!!!!", אמרה לי בכל מצווה.

בהיתי בה, היא כבר לא הייתה שיכורה כלל ונראתה רצינית מאד, עיניה הצטמצמו לשני קווים צרים.

"אני אחכה עוד הרבה זמן?", נזפה בי, "תתפשט".

"אני לא מאמין, אני לא מאמין", לחשתי לה בפליאה.
לחשתי והתפשטתי!
אין לי הסבר לכך, לפתע נמשכתי אל המשחק כבמטה של קסם. הנשלט התעורר מתוך הווניליות שלי.

"אף מילה, תעמוד כמו פסל", אמרה וניגשה אלי.

כפות ידיה עברו על עורי, לפעמים מדגדגות, לפעמים צובטות, לפעמים מורטות את שער גופי.
"לא משהו", ציינה ביבושת כשחפנה בכף יד אחת את אשכיי ובשניה את איברי המתוח.

"תתכופף", אמרה ונטלה את השוט שקודם שיחקתי בו.
היא הצליפה בישבני, הצלפות נעימות לא מכאיבות, אבל מרגשות, אפילו כשהצליפה ממש בפי הטבעת וקצוות השוט פגעו באשכיי, היה נעים לי הדבר.

שמעתי אותה מלבישה את הכפפה וראיתי אותה נוטלת את שפופרת המשחה.
עד מהרה חדרה אצבעה רטובת המשחה אל פי טבעתי, נכנסת ויוצאת, מפשפשת בתוכי תוכי.
"תודה, זה נעים", לא התאפקתי מלגלות לה את האמת שהרגשתי ברגע הזה.

"אני יודעת", אמרה, "וזה בגלל שדיברת בלי רשות", ציינה ביבושת ודחפה פלאג לא קטן במקום אצבעה מזהירה אותי שאבוי לי אם הוא יוצא משם.

אחר כך היא נעמדה מולי והתפשטה ואני שאלתי עצמי למה לעזאזל היא מסתירה את הגוף המושלם שלה מתחת לבגדים שלא הולמים אותו.

"עכשיו תעשה לי נעים בכוס ובתחת ורק עם הלשון", אמרה ונשכבה בפישוק על הספה וסימנה לי לכרוע ברך למולה.

חייכתי בתוכי, אני אוהב לרדת לנשים, ויותר מכך לנשים שערוותן לא מגולחת כפי שהתגלתה לי סיגלית.

טמנתי ראשי בין רגליה וליקקתי, ליקקתי את שפתי ערוותה, את דגדגנה, את פי טבעתה. היא פשקה ככל יכולתה את עצמה מאפשרת לי לדחוף את לשוני עמוק ככל האפשר אל תוכה הרטוב הריחני והחם.
מדי פעם הרמת מבטי אליה, עיניה היו עצומות וידיה שחקו בשדיה

היא הייתה חמה מאד, חמה ומיוחמת, תוך זמן קצר גמרה שלוש פעמים, עם כל גמירה נובעת את מיציה, בעלי ריח חזק ונעים וטעם משובח.
אחר כך הדפה אותי ממנה והתיישבה.

יש הפתעות שאני אוהב. היא העניקה לי את הפתעת חיי כשאחזה באיברי הקשה ומשכה אותי כך אליה.

סיגלית שזה עתה גמרה שלוש פעמים מלשוני פערה את פיה ועטפה את איברי בין שפתיה.

ואיך שהיא מצצה לי, הטריפה את דעתי בדגדוגי לשונה לאורכו של הזין, באצבעותיה המערסלות בעדינות את אשכיי ובכף ידה שבישבני המשחקת הפלא שבתוכי, מכניסה ומוציאה אותו לקצב המציצה.

כשגנחתי שוב הדפה אותי ממנה, "עכשיו תאונן ושלא תעיז לגמור בלי רשות", ציותה עלי.

חייכתי בתוכי, מן המפורסמות הוא שאני אוהב לאונן לעיני זו שאיתי.

והייתי כל כך חם.
חם ומיוחם.
חפנתי את אשכי וליטפתי את איברי לכל אורכו בתנועות רכות ואיטיות, מעכתי את הכיפה וסיגלית ציינה שנקב הזין ברגע הזה מזכיר לה לוע של דג.
לעתים הייתי עוזב הכל ומרקיד את אשכיי המתנועעים מתחת לזקפתי.

היא אוננה יחד איתי, עיניה נעוצות במפשעתי בזמן שליטפתי עצמי בקצב הולך וגדל, מרגיש את הפעפוע הזורם בי, חש כי אשכיי עומדים כל רגע לשלוח את מטענם היקר החוצה.

"אני מבקש, מוכרח, הרשי לי לגמור", לחשתי לה.

"תפסיק לנגוע בעצמך, תוציא את הפלא, תוריד את האטבים ותתלבש", ציוותה בקול קשה.

"אבל"...

"בלי אבל, מנוול", צעקה, "תתלבש".

"אבל בכל זאת, למה?", שאלתי אחרי שגמרתי להתלבש.

"כי בא לי להרגיש מה שהרגיש הדום שלי כשלא הסכים לי לגמור", לטפה את ראשי וחייכה.

אחר רגע של שתיקה היא אחזה בידי, "תודה על הטרמפ ותודה על מה שעשינו, תבטיח לי שלא תעצור בדרך, סע הביתה ותתקשר כשתגיע, אני רוצה להיות בטוחה שהגעת בשלום", נשקה לי.

כל הדרך קיללתי אותה, איזו פאדיחה עשתה לי, והיא בכלל לא דומית ועכשיו כואב לי בביצים בגללה.

דמדומי השחר החלו מפציעים כשיצאתי מן הרכב ליד ביתי.

"אני כעת בחנייה ליד הבית", צלצלתי אל סיגלית, "הגעתי בשלום".

"תעמוד באמצע הרחוב ותאונן, אני רוצה לשמוע אותך גומר", אמרה לי....