ככה זה בא ממני

לפני ימים מספר כשהוזמנתי להרמת כוסית לרגל הולדת נכד חדש של חברי דוד, נזדמן לי לשוחח עם אחות המרפאה שלנו על זקנה ומוות ולשמוע ממנה כיצד היו קשישים מופלגים אומרים לה כי הם כבר עייפים מן החיים.
לא סובלים בחיים, אבל עייפים מהם, כך אמרו לה.

וזה החזיר אותי באחת אל שאלה המנקרת בתוכי, עד מתי מותר לה לרפואה המודרנית להחזיק אדם בחיים שאינם חיים כלל.

חמי נפטר בפתאומיות. בן 72 היה במותו.
שלוש שעות אחר שהתמוטט בביתו הוא נפטר בחדר טיפול נמרץ בבית החולים, ממש עד רגעיו האחרונים היה בהכרה מחאה, לא סבל מכאבים כלל.

ואני ידעתי בתוכי כי מזל הוא שכך היה ולא אחרת, שלא הייתה לו גסיסה ארוכה וכואבת המוציאה את כל המשפחה מדעתה.

שלושה חודשים אחריו נפטרה אמי, בת 89 ואני, שמכל בני משפחתי הייתי זה הנפגש איתה מדי יום בבית האבות של מקום מגורי, חשתי למן אותו רגע שחרור נפשי גדול מן המועקה והסבל המתמשך לראות אדם קרוב הגוסס במשך שנים, קפוא על כסא גלגלים, גופו מתעוות וכאבים פיזיים הם חלק משגרת יומו, כך הוא הולך וקמל לנגד עיני ואי אפשר להושיע.

חמש שנים עברו מאז.
דעתי הולכת ומתחזקת, לצערי, שהרפואה המודרנית שהיא לברכה הופכת גם לקללה נוראה.

האם תפקידה של הרפואה המודרנית הוא להחזיק אנשים בחיים שאינם חיים כלל על כל הסבל והכאב המתלווים לכך או שתפקידה הוא להעניק ולהחזיק בני אדם בחיים כל עוד אלה חיים עם טעם ואיכות מסוימת ומרגע שאין אפשרות לחיות את אותם חיים תם למעשה תפקידה?

שמעתי ויכוחים של רופאים ופילוסופים ורבנים, כל אחד מטעם עצמו מוצא צידוק כזה או אחר, לכאן או לכאן.
אבל תשובה חד משמעית, עד כמה ומתי טוב ומותר לה לרפואה המודרנית להאריך חיי אדם ומתי מגיע הרגע בו יש לומר, מוטב לתת זריקה אחת והאיש יירדם לעולמו, לא מצאתי.

רק בני משפחה של החולים היו בדעה נחרצת שיש שלב שבו לא רק שאין טעם להחזיק את האדם בחיים אלא שיהיה זה אף מוסרי לגאול אותו מייסוריו.
אותו ואת בני משפחתו.

כאשר הייתה אמי באחת מאשפוזיה הרבים בבית החולים, אני שמוניתי מכוח הנסיבות על ידי בית המשפט לאפוטרופוס עליה, אמרתי לשני האחים שלי כי לו היה הדבר תלוי רק בי, הייתי חותם וסוגר עניין כי יש להכיר בעובדה שאין טעם להמשיך בחייה.

הם הביטו בי במבט מתפלץ והלכו לדבר בשקט בצד.
היה ברור לי כי הם אינם מבינים מדוע אני אומר את שאני אומר, הרי הם היו רואים אותה רק לעתים רחוקות, בעיקר כאשר הזעקתי אותם אל בית החולים עם כל אשפוז.

הם לא חיו יחד איתי את הסבל המתמשך שהיא שידרה במשך שנים, הם כמעט ולא הביטו בעיניה לנסות להבין מה היא רוצה, כי לדבר כבר לא הייתה יכולה.

לאחרונה, לשמחתי, הולך ומתגמש החוק בסוגיה זו וכבר יש מקרים בהם ניתן שלא להאריך סבל וחיי אדם באישור בית המשפט, אלא שלשם כך צריכה המשפחה למצוא את עורך הדין המתאים ובנוסף לכל צרותיה גם להיגרר אל בית המשפט.

בשיחה הזו, עם האחות, סיפר לי בעלה כי שמע על ארצות בהן מותרת המתת החסד שיש בהן תיירות מיוחדת, באים תיירים מארצות שונות כדי ששם, היכן שהחוק מתיר זאת, הם יזכו לחסד האחרון אשר יגאל אותם מחייהם שאינם חפצים ויכולים להמשיך בהם עוד.

ואני מקווה שיבוא היום וגם במדינת ישראל תתבצע חקיקה אמיצה וברורה בתחום זה, שתינתן לאדם או לבני משפחתו זכות ההחלטה הסופית.
כך שבסופו של דבר הרפואה המודרנית תהיה לברכה ולא לקללה.