ככה זה בא ממני

אני לא יודע ממה אני מפחד יותר, מן המעשה עצמו או מן הציפייה להתגשמות המעשה עצמו.

אני מתבשל לאט בתוכי, דרוש לי הרבה זמן בו אני מתחבט ומתלבט עם עצמי עד שאני מחליט האם לעשות צעד נוסף או להישאר במקום בו אני נמצא.

המחשבות מתרוצצות ואני מוצא עצמי מחליט החלטה אחת וכעבר שעה קלה מבטל אותה וחוזר חלילה.

אי שקט פנימי מלווה אותי בכל תקופת ההתלבטות, לעתים היא משפיעה על התנהגותי החוצה וכששואלים אותי מה מציק לי עלי לחפש תירוץ טוב, הרי את האמת איני יכול לספר.

היו ימים בהם חשבתי שהחלטתי וכבר עמדתי על סף הדלת ואז במקום לצעוד פנימה סבתי לאחור.

לא הפעם.

למן הרגע שבו החלטתי ללכת קדימה ויצרתי קשר עם מי שיצרתי, נעלם לו אי השקט הפנימי.
לזמן קצר בלבד, כיוון שהשתלטו על מחשבותיי ההתרגשות המהולה בחששות, מה יקרה?, כיצד?, האם אצליח לספוג אל תוכי את מה שאני מבקש לדעת או שאירתע שוב ברגע האחרון ממש לפני שאני חוצה את הגבול הפנימי שלי.

רק שעה וחצי מפרידות מביתי אל המקום שבו קבענו, אבל אני יצאתי שלוש שעות קודם לכן.
שעה הלכתי ברחובות בקצב מהיר, הייתי זקוק להליכה הזו. כל פעם שאני עומד לפני אתגר חדש לי, ההליכה מרגיעה אותי מעט, הלחץ הנובע מאי השקט והסערה שבתוכי משתחררים מעט דרך הרגליים.

כשעליתי במדרגות חשתי כי הציפייה לבאות כמעט ומשבשת את דעתי.

איני יודע, אין לי הסבר, דקות אחר כך, כאשר עיניים חדשות לי סקרו את מערומי ואצבעות פלשו אל תוכי, להכין אותי, בדרך פלא נעלמו חששותיי ופחדיי ולא היה בי שמץ של רתיעה.
הרגשתי שלווה ורגיעה והשלמה פנימית בתוכי.

"לא חושבת שתהיה איזו בעיה", היא הביטה לתוך עיני, הוציאה את אצבעותייה מתוכי ואמרה לי לכרוע על ארבע ובאה מאחורי.

ואני שמח כל כך שהפעם, למרות הקושי שלא ידעתי קודם לכן כמותו, הפעם לא ברחתי מפני עצמי.......................................