לפעמים אני מרגישה שיש בי משהו שרוצה להיות קטן ובלתי מורגש, כזה שלא מפריע. אני כמעט תמיד אסמס לפני שאתקשר לוודא שאפשר. לוקח לי זמן להבין ולהגיד מה אני רוצה, כי רוב הזמן זה לא באמת משנה לי. לפעמים רק כשדוחקים בי, רק כשאני נמצאת על הסף אני מבינה מה הבטן שלי רוצה. ולא מה כל הרצונות והצרכים של מי שמסביבי שממלאים לי את הבטן מרגישים.
אני אומר משפטים של אל תדאג לי, או אני בסדר ורק כשהוא אומר לי אה בסדר, אוקיי. אז מעכשיו אני לא דואג לך. ואני לא אטפל בך בחיוך רחב ורציני. שאני ישר קופצת ואומרת "לא, לא - תמשיך לדאוג לי ולטפל בי. תמשיך "
לפעמים כשאת אומרת את זה מספיק פעמים, לא היית צריך, אני בסדר, באמת אין צורך לדאוג לי. אנשים מפסיקים. אני מנסה לזכור את זה ולהלחם בצורך שלי להעלם, לא לגרוע, לא לדרוש, אולי זה לא מדויק, לא זה לא מדויק. אני מנסה לזכור ולהלחם בעצמי על להביא אותי לידי ביטוי. את הצרכים והרצונות שלי. את ההזדקקות שלי. להצליח להגיד אותם. יותר ויותר קרוב לזמן אמת. לנסות לנטרל את המשפטים האלה שמבטלים. אני עוד לא ממש טובה בזה, אבל אני משתפרת. לא רוחבית. מסלולית, עומקית, אורכית? כן.
**
אני בוכה לו בידיים, אני יודעת שהוא חיכה לזה, אני יודעת שהוא הרגיש כל פעם את הכמעט פורקן הזה גם. אני יודעת.
אני בוכה לו בידיים, והוא מחזיק אותי. ולוחץ כדי לנסות לעזור לי להוציא הכל. וזה בסדר. כשהוא מלטף לי את הגב ומחזיק אותי חזק אליו. גם כשהוא מנגב לי את האף. אני לא אומרת לו על מה אני בוכה, אני לא בטוחה שאני לגמרי יודעת. זה מישמש של הכל.
אני חוזרת הביתה ונכנסת למיטה, יש אור חזק ואני מחבקת את עצמי מסביב ובוכה ונרדמת לשעות בתשישות הזו.
לבכי הזה יש טעם אחר, המשך של הבכי מהלילה הקודם. יש בבכי הזה סוג של פורקן על הבכי הקודם - כמעט ואני בוכה על הבכי. היה יום טוב, היום. הלמחרתיים.
ובערב אני יושבת ומתבוננת לי בעיניים ובוכה בכי אסתטי, בוכה דמעות שמחליקות על הלחי בפואטיקה. וכל דמעה מכילה בכי שלם. ככה זה מרגיש. כמו משה המכה באבן. אני לא שולחת לשון ללקוק אותן. אני משרטטת את הקוים שלהם בעיניים צמאות. ואני מתבוננת לי בעיניים וחושבת שזה נכון, באמת שיש בהן הרבה ירוק. ואיך שעד שלא באת לא ידעתי שהן כאלה.
אני מתבוננת בעיניים שלי ואני רואה את כל השדים. אני רואה כמה אני יפה, אני לא ידעתי שאני כזו יפה.
אני רואה את הפנים שלי מתכרכמות בעוית של בכי ועוד אחד. אני ממשיכה להתבונן לי בעיניים. המון זמן שלא הסכלתי בי ככה. נכוחה.
הרבה זמן. אני מתבוננת והבבואה שלי בוכה בשקט. אני בוכה. זה לא בכי שובר. זה בכי פשוט.
אני מנסה לפרק את הפחדים שבי את המעצורים את שלטי האין כניסה שהצבתי למכביר. להבין למה שמתי אותם מלכתחילה, מה הניע את ההמשכיות שלהם ולמה הגיע הזמן להתבגר ולהודות באמת, שאלו רק פחדים.
שאני כואבת פחדים ישנים, שאני נאחזת בהם כאילו הם יגנו עלי, הם לא. ההיסטוריה צפויה לחזור על עצמה. אולי, אני חושבת שהסיכוי שהיא תחזור אם אמשיך להאחז בה יותר גבוה מהסיכוי שלה לחזור אם אשחרר אותם.
החופש אינו היפוכו של דבר, החופש הוא היכולת לבחור את המינון הנכון.
לקבל את זה שלפעמים הדבר הוא החופש כשם שלעיתים היפוכו. אני לא רוצה להשלט בידי טעויות עבר או הכורח שלא לחזור עליהן. אני אהיה אני, ממילא אין אף אחד שעושה אותי טוב כמוני וההיסטוריה שתזדיין, אני לא אותה אישה. ואין אף דמעה שדומה לקודמתה.
