סימני פיסוק

כל פעם, אני חוזרת לאותו מכתב.
אני קוראת שוב את מה שהיה לו לומר, כמעט בפעם האחרונה.
וכל פעם מחדש אני מתרגשת מהתמונה שהוא מצייר.
אני יודעת שזו אני, ובכל זאת נדמה לי שהוא הצליח לראות הרבה מעבר למה שדמיינתי.
שאפשרי.


שנים אחרי, אנחנו נפגשים שוב, הפעם שנינו מסוגלים לדבר על העבר.
ואני מגלה כמה הוא אהב אותי, כשילד בן שנתיים מתאהב בי הוא צוחק ואומר לי,
את רואה, אפילו בגילו הוא יודע ששווה לרדוף אחרייך.

כשאני קמה לצאת קצת ולשאוף אויר אני לא שמה לב לדלת מאחוריי עד שמישהו אומר לי,
גברת, שכחת משהו.
אני מסתובבת לגלות ילד בן שנתיים חצי מעבר לדלת והבלון שקשור אליו עדיין בפנים.
הוא מושיט אלי ידיים דביקות וחיוך ענק.

ואני אוחזת בו ומחייכת.
ומחזירה אותו אחרי סיבוב קצר לאמא שלו.

אני מנסה להסביר לו שלא ידעתי שהוא אהב אותי, ושזה לא היה משנה.
אני מנסה להסביר לו שהוא לא מכיר אותי, כמו הילד בן השנתיים.
אני אומרת לו, זה הפרצוף התמים שלי.
כולם נופלים בו, אני לא כזו תמימה.

ויש משהו ברוגע שלו, באדישות שבה הוא מדבר בבטחון גמור שאני והוא עוד נהיה שוב חברים.
את הטעות של לתת לך ללכת אני הולך לתקן. והוא מזכיר לי הרבה נקודות מתקופת חיים אחרת.
ושעוד אז הוא ידע שאני מופרעת, בניגוד לכולם הוא טוען, הוא ידע.

אני לא מאמינה לו לרגע,
אבל יש משהו מרגיע ביציבות שלו ואיך שהוא נשאר שם ולקח את בן השנתיים לידיים רגע לפני שהוא רץ לכביש בעקבותיי.

כשאמרנו שלום, הוא אמר לי, לא משנה כמה זמן זה יקח, אנחנו נחזור לקשר.

לפחות הוא לא בן שנתיים, ואני לא צריכה לדאוג שהוא ירוץ אחרי לכביש בעיניים עיוורות.