שאלות טיפשיות, שאלות מטומטמות, שאני כנראה צריכה לשאול..
אתה באמת "אוהב" אותי?
אתה באמת חושב שאני יפה?
וסקסית? וחושנית?
אני עושה לך טוב?
אני לא כבדה מידי?
או מתישה מידי?
אני לא שואלת בשביל לשמוע מחמאות בכוח. ואני לא שואלת בשביל ביקורת. או כי אני מרגישה תחת ביקורת. לא. אני שואלת כי לוקח לי יותר מידי זמן להפנים שאנשים הם באמת חברים שלי.
ושהם באמת אוהבים אותי.
יותר מידי חברים בשלב מוקדם מידי בהתפתחות שלי בגדו בי.
ויש בי ילדה שחושבת שאף פעם לא יהיו לה חברים. ושהיא כנראה בילתי ניתנת לאהיבה.
והגיע הזמן שאני אשחרר אותה מהעול הזה.
והגיע הזמן שאני אוהב אותה, מספיק בשביל כולם.
והגיע הזמן גם להפסיק להיות חרדה במקום הזה ולדרוש מהר מידי אחיזה. קרקע יציבה, משהו לעמוד עליו ובטחון להיות ולסמוך שאני נאהבת במקום הזה. לא לחפש ולא לבדוק איפה לא. להפסיק לחכות לנעל השניה שתפול עלי.
ולפתע זה מרגיש שקל, כל כך קל. הראש למעלה מתבונן בקו הרקיע כל הזמן. והצעדים מהירים וקופצים עם המוסיקה. וכל העולם יפה יותר.
וטוב לי, וקל לי לשחרר אותי ואותך. לצאת מהחור הזה שקצת התחפרתי בו בימים האחרונים. בנסיון לבנות שוחה להתמגן בה.
כי אין לי הגנות בכלל. כל שלטי האין כניסה נעלמו, וכל הספרים שמתחת למיטה יצאו. אז לפעמים זה יותר מפחיד מכואב. אז אני כאילו חוזרת.
ואתה יודע מה, זה שלי לגמרי. זה השיט שלי לעמוד מולו ולפתור.
אתה נותן לי משהו להפסיד, משהו להדחף בשבילו קדימה.
אתה מפעיל כוח בנקודת הרתיחה, משחרר ממני קיטורות.
מסע.
ננוע.
