אין לי כבר כוח לטלטלות הרגשיות האלו
כבר לרגע חשבתי, אולי ישתנה המזל שלי
והנה גם כשזה באינטרס שלך אתה לא מחזיר אימייל. כן כבר 11 יום החלק של הפרוייקט שלנו תקוע אצלך. לפני ארבעה ימים שלחתי מייל לשאול איך הולך ואם אתה צריך עזרה- ואין קול ואין עונה. חופש עכשיו ארבעה ימים דרך אגב. אין לך תרוצים, בטח שלא לזה שאינך עונה לאימייל מה נשמע שלי. בית הלל גורס שאתה עסוק וזה לא בראש סדר העדיפויות שלך. בית שמאי גורס שזו דרכך הדפוקה להתנער מכול העניין אחרי שהתלהבת כול כך. בכול מקרה זה לא טוב. לא מנומס, מגעיל אפילו הייתי אומרת. אבל מה חדש?
ואני? נמאס לי. כול פעם נמאס לי מחדש אבל הפעם נמאס לי באמת. או אולי הבנתי את הרמז אם היה כזה. באמת אני מרימה ידיים. מה גרם לי לחשוב אחרי שפעמים רבות התחמקת מלענות לי שאם אציע לך להתקרב עוד יותר תפסיק להתחמק ממני? מה באמת?
אבל הייתי חייבת לדעת שניסיתי הכול. ובאמת עכשיו אני יודעת- ניסיתי הכול. אז אני מרימה ידיים, נופלת על הרגליים, אורזת את גאוותי הפגועה ומהר יותר מנאד ברוח אעלם מתוך חייך. כנראה שאכן זה יהיה הסוף עוד מספר חודשים כמו שדימיתי על הספה במשרדך: שלום, תודה, מכונית, כדור הרגעה. אני מודה. נחלתי מפלה.
לפני 18 שנים. 3 בינואר 2006 בשעה 7:02
