סקיצות מחיים דיספונקציונליים

כבר מזמן לא היה לי כול כך רע, וחסר אונים, כמו בסרט, חלום חיי הנורמטיבי מתנפץ לנגד עיני, אהבתי לבן זוגי שהייתה כול כך יציבה, ברורה, אהבת חיי- אמרתי אלפי פעמים- נעלמת לאט לאט ובמקומה מתגלים השקרים ששיקרתי לעצמי, הפגמים, הטיוחים שבמערכת היחסים הזאת, אוי והם רבים רבים. ואני לא יודעת אם אפשר יהיה להרכיב את זה מחדש. לעשות הפסקה כדי לחשוב אי אפשר בלי עורך דין אמרו לי. ולעזוב עכשיו יגרור ברדק אטומי במסלול המאוד נוקשה אליו הכנסתי את עצמי מרצוני. עוד חצי שנה עוד חצי שנה ככה אני אומרת לעצמי. עוד ק'צת וזה יגמר. משהו יגמר. עוד נראה מה.
איך אני יכולה להרכיב את יחסיי מחדש כשמולי פעמיים בשבוע הקטליזטור שגרם את כול זה, לא גרם, פשוט היה לידי, היה הוא עצמו, קצת סדיסטי, קצת נרציסיסטי, קצת סקסי, קצת אותנטי, קצת ביישן גם למרבה הפלא, קצת מחפש משהו בעצמו. זו אני שפשוט בלי אזהרה התחרפן לי המוח בגלל הטרנספרנס, הדיסטנס, הפנטזיה, הפנטזיה שמישהו באמת יראה אותי, באמת יכיל אותי. באמת יהיו לו העוצמות להסתכל על הצדדים האפלים.
בגלל זה את כול הזמן מדברת על העיניים שלו היא אמרה לי.
אני מנסה להתכחש לפנטזיה ולבדוק אותה בו זמנית, צוללת חופשי ללא מצנח.
בגלל זה זה דינמי, כי הנפש דינמית, רוצה ביחד את מה שמותר ומה שאסור, יום ששוני הוא יום אסוני.
פנטזיה? מציאות? סיבה? מסובב? ואולי הוא בכלל אהבת חיי? נו מה הסיכוי לזה מפגרת שכמוני?
אני חושבת שאו שאני לגמריי עזבתי את המציאות, או שאני רואה את הנולד פשוט. יודעת מה יקרה, ואינני יכולה לחכות. או גאונה או פסיכית. לא יכולה להחליט, ואולי קצת משניהם.
אני לא יכולה לקום בבקרים, לגרור את עצמי מהמיטה, אז אני מאחרת, בדרך טסה במהירות 80 מייל אני חושבת, סיבוב אחד לא נכון של ההגה וזהו. ואולי טוב לי מותי מחיי? אני בכלל לא הטיפוס לעשות שטויות, יותר הטיפוס לעצור את אלו שעושים שטויות כאלה אבל גם אני רק בן אדם. כבר שנה ושלושה חודשים מטורטרת ככה. ואני לא יודעת איך להתמודד עם התשוקה והמוסר כליות. מה יותר גרוע- לכתוב בלוג שלם על מושא פנטזיה בלתי מושג, להתגנב כשבן זוגי ישן, למחוק את ההיסטוריה, לספר לחברות את פרטי הפרטים של צרותיי כבר 100 ימים או פשוט פעם אחת לבגוד ודי?