לרוב אני שומר את רגשותיי לעצמי, את התסכולים שמצטברים כמו אבק בפינות לבי. אבל הלילה, לבד במיטה הריקה, אני מרגיש צורך לכתוב, לנסות לשחרר מעט מהלחץ שגורם ללב שלי לפעום בחוזקה.
כאשר הכרתי את מיכל, הכל היה שונה. היא הייתה נמסה בידיי כמו שעווה, מוכנה לכל דרישה, כנועה לכל רצון שלי. הזמנים האלו היו מלאים בתשוקה בלתי מרוסנת, באינטימיות עזה שלא מצאתי כמוה. היא הייתה הפנטזיה שלי, האישה שיכולתי לחלום עליה ולהתעורר לידה בידיעה שכל חלום הוא אפשרי.
עם השנים, הקסם נעלם. אולי זה בגלל הילדים, אולי בגלל השגרה שהשתלטה על חיינו, אולי בגלל הזמן שעבר והשפעתו על הנפש. אינני יודע בדיוק מה השתנה, אבל משהו בהחלט השתנה. היום, כשאני מנסה לגעת בה כמו פעם, היא מתרחקת. הריגוש שהיה שם בתחילת הדרך התפוגג. אני עדיין נמשך אליה, עדיין רוצה לממש את הפנטזיות שלי איתה, אך היא כבר לא מוכנה לשתף פעולה.
כל פעם שאני נוגע בה, אני מרגיש את החומה בינה לבין הרגש שהיה שם בעבר. אני מנסה להיות עדין, מבין, אבל בפנים אני רותח. הרצון שלי לשכב איתה בגסות, בפראות, מתפוצץ בתוכי כמו הר געש שמתפרץ. אני מדמיין את הידיים שלי על גופה, לוחץ, מושך, גורם לה להרגיש את הכוח שלי, אבל הדמיון נותר בגדר פנטזיה בלבד.
לפעמים אני תוהה אם הבעיה היא בי, אם אני צריך לוותר על הצרכים שלי למען שלום הבית. אבל התסכול רק גדל, וההרגשה שאין לי עם מי לחלוק את העולם הפנימי שלי מכבידה עליי יותר ויותר. אני אוהב את מיכל, אין ספק בכך, אבל האהבה הזאת מלווה בתחושת חנק. האם זה מה שזוגיות אמורה להיות? האם כך ייראו חיינו מעכשיו והלאה?
אני מתגעגע לתקופה שבה היינו שני אנשים שרק רוצים להיות יחד, לחוש, לטעום, לגלות. אני מתגעגע אליה, לאישה שהייתה לי, לאישה שהייתה נמסה בידיי. והלילה, לבד במיטה, אני כותב את זה בתקווה שבמילים אולי אמצא מעט נחמה.
