יש משהו עצוב בזקנה, בייחוד כאשר אותו קשיש נמצא במצוקה כלשהי.
אנשים שתרמו לחברה, ניצולי שואה שהצילו אנשים
ופתאום כאשר נופלים למשכב, המציאות מכה להם בפנים.
גם אם מוקפים באהבת משפחה, הממסד לועג להם.
למה אישה בשנות ה- 80 עם כבוד עצמי שחשובה לה הגיינה אישית
צריכה להתפשר על מקלחת 3 פעמים בשבוע כאשר נמצאת בשיקום גריאטרי
(וגם אז זו מן חצי מקלחת עם ספוג)
מדוע צריכה לחכות חצי שעה ויותר כדי לעשות את צרכיה
מדוע צריכה להגיע למצב של זיהום בפצע פתוח
היכן הכבוד האנושי, היכן החמלה, המחויבות לטפל
דווקא אדם בערוב ימיו צריך את השקט, הבטחון, השגרה
להרגיש שעדיין מעריכים אותו, שיש לו זכות קיום
שיש בשביל מה להלחם לחיות
אז בסופו של דבר, לצערי, רק כסף פתר את הבעייה – אחות צמודה
אבל מה עם האנשים שאין להם????
זה מרגיז, מרתיח וכל כך עצוב
כי יום אחד גם אנחנו יכולים לעמוד במצב דומה....
לפני 18 שנים. 27 בדצמבר 2005 בשעה 21:30
