הקפיצה

על סירת האגם הרוגע היא שטה איתי,
שקטה, ממתינה, רגועה,
לבושה בשמלה לבנה ארוכה ושקופה.
המים היו זוהרים באדום,
ראשה נח על כתפי,
על פניי היו שערותיה,
אבל הכי היה שם חיוכה
זה שכבש זרים רבים כל כך
זה שהשתווה רק לקולה הרך
קול מדהים, ששבה לב כל
אבל היא היתה שלי
נסוכה בשלמותה,לא מדברת
אלא עם שמייה, נשמתה
מלאכיה שהתחברו לה
אחרי שנים של תהיות, של נסיונות
עכשיו היא זהרה בשתיקה של מעלה
ביופי פנימי שהקרין על המים
שהלכו והאדימו מדמדומי לילה
הכל האפיר
הירח שהיה כבר מלא
הצהיב את שמלת הלובן
ואמר לה, והחמיא לה
אבל היא,
עולמה נצור בין חמדת הלמעלה
ותשוקה קטנה על שפתיה
היא ידעה שהיום זה יומה
אבל השעה טרם באה
כמו סינדרלה ידעה ששעתה בוא תבוא
והמתינה וחיכתה,
נהנית הנאה רבה מציפיה שהמתיקה
כשוקולד הנמס לאיטו ונמסך אל לשון וחיך מיחל.
כשדיברו הוא אמר לה
היום נשנה, היום זה יתחיל
היא המתינה, היא ציפתה, היא שתקה
היא היתה עשירה כקורח מלאה באהבה
שרק ציפתה לה לפרוץ
היא היתה שלו
הירח ידע, הרוח ידעה, המים ידעו
הכל אפוף מלא חושני כה ברור
מתוכנן אך ממתין
וממתין ומחכה ויודע
אהובך.
[b]