הכלוב הריק

גור חמוד מחפש מעלפת 

התחדשתי באקססוריז

לא משנה כמה קשקשתי בזנב

נבחתי

התחננתי

עדיין לא קיבלתי טיול

הרצועה נותרה על ידית הדלת

ואני עם הזנב בין הרגליים

אז פרפל היקרה חובתה עלי לכתוב שיר בחרוזים על חמישה משתתפים בצ'אט האמת או חובה. אז בגלל שהיא נתנה לי את החובה אתחיל איתה

פרפל פוניקס היא סגולה

זאת פה כל אחד ידע

צובעת היא את שערה

וזה בכלל לא בא לי רע

כי היא ממש ממש כולה

 עוף חול כביר וקצת סגולה

ביצ'י ביץ' ולא כלבה

כי הכלבה היא לרגלה

אם לפעמים היא קצת רעה

הכל בכלל מאהבה

כי מפחידה היא וכואבת

והסטירה שלה צורבת

כמהת היער מסתובבת

ועל עצים היא מתפסת

ואני שפנפנן קטן מתוק

מביט בה ככה מרחוק

האם פתאום היא תסתובב

וקצת תכמה להשתובב

בומרננג חזק זרקתי

ומי מיד ברחתי

אבל הוא כזה שובב

חזר מאחורי הגב

פגע לי בול באחוריים

קרע לי את המכנסיים

לייזי בוי כזה עצלן

שכל היום נשאר ולן

ישן הוא עד הצהריים

ולא פוקח העיניים

כי בלילה הוא עובד קשה

בלתת פקודות הרבה

כל הזכויות שמורות

סליחה עם פגעתי 

הזמנתי זנב חדש מעלי

מה אומרים?

עברו כמה שניות עד שמישהי מהן בכלל שמה לב שפתחתי את הדלת. במסדרון רצו כמה בנות בבגדי ים מחדר לחדר כנראה שיכורות. אף אחת לא שמה לב אלי למרות שניסיתי לקרוא כמה פעמים. "אמאל'ה!" צרחה נשמעה פתאום. בדלת אחד החדרים עמדה צעירה, אולי בת 25, מכסה בידיה חזה חשוף. סגרתי מהר את דלת הקומה לכדי חריץ ואמרתי מבעד לדלת: "סליחה, לא רציתי להפריע, רק רציתי לבקש שתנמיכו קצת את המוזיקה.." סגרתי את הדלת, מסמיק ומובך. הסתובבתי לכיוון גרם המדרגות והתחלתי ללכת. דלת הקומה נפתחה.

"הי אתה!" הסתובבתי ופלאש של מצלמה סינוור אותי. "מה נראה לך שאתה עושה? פורץ לקומה בלי לדפוק? מציץ? יא חתיכת סוטה! בוא בוא לכאן!" צעירה עם שיער שחור חלק ועיניים כחולות חודרות הביטה בי בזעם. שוב פלאש. "בוא אמרתי!" התקרבתי אליה. "אני ממש מצטער, רק רציתי לבקש שתחלישו קצת את המוזיקה.. כנראה לא שמעתן והיה פתוח. מבטיח שלא ראיתי כלום.." המשכתי להתנצל. "סתום ת'פה ותכנס או שאני מזמינה לך משטרה!". נכנסתי אחריה. ריח של וויד מעורב בכלור מילא את כל המסדרון הצר. היא נכנסה לחדר השלישי מימין. נכנסתי אחריה. "שב!" היא הצביעה על כסא עץ ישן ומכוער שעמד ליד שולחן כתיבה שהשלים את הסט. "תביא את הפלאפון שלך! עכשיו!" היא אמרה בזעם. הבאתי לה את המכשיר וניסיתי להסביר: "לא צילמתי, נשבע גם לא ראיתי כלום. זה היה טעות, בחיי". הלב שלי דפק על מאתיים. אם היא תתקשר למשטרה ותדווח שהטרדתי אותן או הצצתי זה הסוף שלי... "מה הקוד?" עניתי מיד: 2602. לא צילמתי, באמת!" היא פתחה את הטלפון והתחילה לגלול את התמונות בגלריה.

"רואה? לא עשיתי כלום. עכשיו בבקשה אפשר ללכת? אני חייב לישון כמה שעות. יש לי יום ארוך מחר ואני חייב לישון כמה שעות..."

"ללכת?" לראשונה עלה על פניה חיוך שובב. "רק הגעת..'

המשך יבוא...

נהג המונית עצר לי מול הכלנית 9. מולי עמד משהו שהוא בין מוטל לוילה. מבנה מרובע עם חלונות בשתי קומות ובריכה מוקפת גדר במבוק. התעצבנתי כשאורית אמרה שהיא לא מצאה חדר באף מלון. אמנם השבוע הזה נקבע ברגע  האחרון ובאמצע עונת השיא, אבל אני כבר ממש לא במקום או במעמד של לישון באיזה מתחם דירות מרוחק מהמרכז ובעיקר בלי שירות חדרים או חדר אוכל. אם לא הייתי חייב לסגור את העסקה הזו בקרוב מאוד, הייתי אומר להם ללכת לחפש.

גלגלתי את המזוודה אל הכניסה למתחם. בכניסה חיכתה לי אישה בסביבות גיל החמישים עם ריח סיגריות ומבטא רוסי כבד. היא נתנה לי מפתח לחדר 23 והראתה לי באצבע איפה המדרגות לקומה השניה. "האמת שאנחנו די מלאים, יש פה איזה קבוצה שלקחה את כל הקומה הראשונה". העלתי את המזוודה לקומה השנייה והכאב בניתוח האפנדיציט שעשיתי לפני כמה חודשים שלח לי דרישת שלום. עכשיו גם לישון מעל קבוצה. איזה כיף.

נכנסתי לחדר שלהפתעתי לא היה כזה נורא. סוג של צימר עם רהיטים שנלקחו מקטלוג איקאה, מטבחון קטן עם מיניבר, מיקרו וכמה כוסות כמעט נקיות וחלון עם נוף לחלון של הבית שממול. פתחתי את הwolt לראות מה יש להזמין בחור הזה. המבחר כצפוי היה עלוב למדי. הזמנתי ארומה כדי לא לקחת סיכון מיותר. מחר יש יום חשוב ופגישות עם הבעלים של החברה שאנחנו חושבים לקנות. באתי לשבוע כדי לבחון את ההתנהלות והספרים שלהם ולהחליט סופית אם לקנות או לא. בזמן שחיכיתי לשליח הילדים התקשרו להתלונן אחד על השני ולקטר קיטורים.

האוכל הגיע. אכלתי, נכנסתי להתקלח ונשכבתי במיטה. הטיסות עייפו אותי. שונא ימים מבוזבזים של טיסות. נרדמתי ברגע.

ורגע אחרי כבר התעוררתי. הרעש היה בלתי נסבל.

טראנסים משולבים בצחוק וצעקות של בנות ואורות צבעוניים שרצדו בחלון. הכל הגיע מהקומה למטה אבל הרגיש כאילו זה בתוך הראש שלי.

חיפשתי את הטלפון שליד המיטה כדי להתקשר לקבלה ואז נזכרתי שאין פה דבר כזה. טלפון של האחראית או מי שלא קיבלה את פני לפני כמה שעות לא היה לי. השעה כבר היתה אחת בלילה. חשבתי להתקשר למשטרה אבל אמרתי לעצמי שאולי אנסה קודם לרדת לדבר איתם ולבקש שיכבו ויהיו בשקט.

זרקתי על עצמי גופית סבא לבנה ומכנסיים קצרים ויצאתי מהחדר לכיוון המדרגות. ירדתי קומה ודפקתי על הדלת של המסדרון של קומת הקרקע שהיתה סגורה. הרעש בצד השני היה מחריש אזניים. פלא שהן לא שמעו את הדפיקה. דפקתי שוב וצעקתי להן: סליחה! סליחה אפשר להנמיך?

אין קול ואין עונה. הרעש ממשיך והדלת עוד סגורה. בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת. על הטעות הזו עוד אשלם בענק.

המשך יבוא...

ישבנו על הספה בסלון אצלה. התחלנו להתמזמז והידיים שלה התחילו להתקרב לכיוון התחתונים שלי. זה היה דייט שלישי ופעם ראשונה שהרשיתי לעצמי לזרום מאז הגירושים.

היא חשפה בפני זוג שדיים ענקיים ושאלה מה אני רוצה. 

אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה רעה אלי. שתכאיב לי. שתוריד אותי.

היא לא ממש הבינה. התחלתי לרדת לה וביקשתי שתשב לי על הפרצוף. הלשון שלי התחילה לעבוד. למרות שהיא היתה יבשה תקופה ארוכה, היא זכרה בדיוק מה לעשות - הלשון הגדולה והגמישה שלי.

ואני רק רציתי שתשפיל אותי, שתוריד לי, שתכאיב לי. אבל היא עשתה בדיוק ההפך. גנחה ופירגנה ואמרה לי כמה שאני משגע אותה וכמה שאני טוב.

ניסיתי שוב לבקש שתהיה רעה, אז היא נתנה כמה סטירות שהרגישו כמו לטיפות רפות.

היא גמרה ורצתה שגם אני אגמור. אבל כל מה שרציתי היה לשרת. לענג אותה ולהרגיש לגמרי בשליטתה. לא הצלחתי לגמור ובעיקר רציתי שזה יסתיים.

מספיק שנים הייתי צריך לעשות הכל כדי שיגידו לי כמה אני טוב. הייתי עבד של הצורך להיות בסדר, אבל בפנים הרגשתי ההפך הגמור. הבנתי שיש לי צורך שמדי פעם יגרמו לי להרגיש עלוב, קטן ואפס, כדי שאולי אני אתחיל להאמין שבעצם אני לא כזה..

נתתי לה צ'אנס עוד שני דייטים וחתכתי. יותר מדי זמן ויתרתי על מה שבאמת אני צריך.

13 שנה הייתי בכלוב.

סליחה.

34 שנה הייתי בכלוב.

הכלוב של מה מותר, חייב, נחוץ

הכלוב של זוגיות, ילדים משפחה

של סקס פעם בחודש או אולי זו אהבה?

הכלוב של להישאר בגבולות המוכר והרצוי

הכלוב שהביא אותי לאושר יחסי

הכלוב שהשאיר אותי עזוב.

ועכשיו,

כשכלוב אחד נפתח

אני רוצה שכלוב חדש ייסגר.

כי סוף הוא תמיד התחלה של משהו.

טוב יותר? רע יותר?

אולי רק רע יותר יביא לי בסוף את הטוב.

את הכלוב שאעצב לעצמי

מתוך רצון אמיתי ותשוקה

כלוב שיכניס לי כאב, בדידות ועונג

כלוב אמיתי, כנה ומשחרר.

כי כולנו חיה בכלוב 

השאלה אצל מי המפתח.

אני ילד טוב.

תמיד הייתי ילד טוב.

לא מעשן, שותה במידה, אין לי קעקועים או אופנוע. יש לי טויטה אוריס סטיישן ושני מושבים לילדים.

הייתי חביב המורות, עשיתי שנת שירות, הייתי קצין, תואר בהצטיינות. בגיל 27 כשבת הזוג אמרה שהיא בהיריון היה לי ברור שממשיכים ומתמסדים.

גם בסקס אף פעם לא היו לי בקשות. רצונות היו לי תמיד. פנטזיות שאסור לספר. כשפעם אמרתי לה, אני רוצה שתתני לי סטירה, היא רק צחקה ואמרה לי שזה לא עושה לה את זה.

אז הייתי בלילה, בשקט, בסוד, צופה באחרים מגשימים חלומות. רואה סרטונים בשפות אחרות של נשים שנותנות לי משימות ופקודות. ובפעמים הבודדות שהייתי לבד, הייתי מתמסר לעונג הצרוף של להיות מושפל. של אצבע בתחת של סטירה על הלחי. העונג של להיות רק לקצת "לא בסדר".

ועכשיו כשהיא עזבה ונשארתי לבד, החלטתי שדי. שמותר לי להיות אני, בלי לחשוב על מה חושבים אחרים. מותר לי, ממקום של חוזקה, להגיד תני לי להיות חלש. תשפילי, תרביצי, תדחפי לי לתחת. מותר לי להיות אני.

עכשיו אני רק מקווה שאמצא את האישה, שתתן לי להיות אני. ואני אתן לה להרגיש הכי טוב בעולם. כמו שעשיתי תמיד לכולן.

ושוב הוא הסתכל לי בעיניים

היום בצהריים

הכלוב הריק שבחצר

שרק מחכה שתבואי

ותכניסי לו חיים

כלבלב קטן כמוני